שבות יעקב חלק א כ

כבר נשמר מזה הרמ"בם בה"ל סנהדרין דהיינו שהוא זקן מופלג בשנים דזקן כפשוטו הוא א' ממעלת שמנה חכמים בפ"ק דסנהדרין וכו' דבעי' בעלי זקנה ולשון הרמ"בם שם בעלי שיבה אלא ודאי דמיירו שהוא מופלג מאוד בזקנה כהדא דאמרינן הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו וה"ה בזקן זה ששכח מחמת זקנה גדולה צער גידול בנים בודאי כיון שהשכחה גברה עליו כל כך א"כ גם מצד הלימו' אינו ראוי לישב שוב בסנהדרין ומושיבין אחר תחתיו כדעת הרשב"א אלא שצריכין ליזהר בכבודו: וגם אל יבהלונך רעיונך לסתור כל זה מהא דאיתא בסנהדרין דף ל"ז ע"א במתני' הוצרך לסמוך סומכין מן הראשונים ופרשי' כגון שמת אחד מן הדיינים ולא נקט ג"כ באירע לו סיבה כזה אי משו' הא אין סתירה כלל דחדא מנייהו נקט רש"י במיתה דשכיח וה"ה לאינך ואל תשיבני מהא דאית' בפ"ק דיומא דף י"ג ע"א מיתה לא שכיח. כי כבר תקון זה הרמב"ם בפי' המשניות ריש פ"ק דיומא וז"ל וענין באמר' מית' לא שכיחא ר"ל שהמיתה בפתע פתאום אינה נמצאת עכ"ל ובתשובת ב"י דף קמ"ד ע"ג סי' ד' בדיני יבום וחליצה כתב וז"ל שהרי אי אפשר להכחיש המוחש ולומר דמיתה לא שכיחא ואנו רואים בעינינו דשכיחא טובא אבל כוונת חכמים ז"ל שהמית' לא שכיח בערך טומאה דשכיחא טובא ביותר עכ"ל ולפמ"ש בשם הרמב"ם בלא"ה לק"מ ועיין בסמ"ע ס"י קך"ב ס"ק ג' ועכ"פ בנ"ד אין להתפלל בימים נוראים כמו שכתבנו ואף שבתשובת דברי ריבות ס"י דצ"ד כתב על המטורפת וז"ל ובנדון זה אין לו אשה כי לזאת לא יקרא אשה עכ"ל זה לא כתב שם רק לענין שלא חל עליו חרם ר"ג (ואף גם שם לא קי"ל כוותיה רק דצריכן להתיר ע"י ק' רבנים) אבל ודאי אשתו היתה והיה ראוי לביאה וחיישנן שמא ימשך לבו אחריהם גם אל תשיבני מה שהתפלל שלמה המלך ע"ה על כל ישראל ביום השלמת הבנין בית המקדש ותפלתו היה בימים נוראים אלו כדאית' בפ"ק דמועד קטן אע"פ שהיו לו נשים ופלגשי' הרבה מאוד חדא דהא מסיק התם הש"ס שנמחל להם עון י"ה וא"כ אפשר דגם חטא זה נמחל עמו גם תפלתו לא היה אפש' באחר שהוא היה המלך וע"י נבנה הב"ה ואם הראשונים כבני מלאכים אנו כבר אינש וכל שאפשר להתקיים ע"י אחרים תפלתם עדיף כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה ל עיר אחת קטנה שנאנסו שלא הביאו להם שופר עד אחר תפלת מוסף דריש שתא ויש כאן ילד למול אותו מתי מוהלין אותו. גם בעלי הברית שדרכה להתענות בכל שנה בר"ה אי מותר להם לאכול על סעודת הברית: תשובה לשואל כענין ודבר בעתו בימי התשובה אשיב בקצרה הנה בב"י בא"ח ס"ס תקפ"ד כתב בשם תרומת הדשן הטעם דמלין קודם תקיעת שופר משום דכך הוא הסדר ברית אברהם ועקידת יצחק ע"כ א"כ לפי טעם זה היה נראה דבנדון שלפנינו ג"כ יש להמתין עם המילה עד קודם תקיעת שופר אחר תפילת מוספין אכן בשם הרוקח כ' בסי' רי"ז שהטעם לפי שהשכינ' אצל התורה לפ"ז למול אחר קה"ת אכן שני הטעמים אלו אינם עיקר להלכה דלטעם ראשון קשה הלא כשחל ראש השנה בשבת ג"כ מלין אחר קה"ת אחר אשרי כדאית' במנהגים ומהרי"ל ודוחק לומר הטעם משום לא פלוג דכל השנים ובאמת מהרי"ל כתב על טעם זה רק זכר לדבר ברית אברהם ועקדת יצחק ולטעם השני קשה א"כ למה אין מלין כן בכל שבתות וי"ט מתי שקוראין בתורה אם לא שרצינו לומר שבצירוף שני תערובת טעמים יחד מלין כן ועיקר הטעם נראה כמ"ש הלבוש בס"ס רפ"ד ומלין אחר שקראו בתור' ואינם ממתינים עד אחר יציאת הכנסת כמו בשאר שבתות השנים וימים טובים מפני שבר"ה מאריכים מאוד בב"ה ויבא עד אחר חצות וצריכן למול קודם חצות משום זריזין מקדימין למצות וכו' (וכן מצאתי באגודה סוף מסכת שמחות משם הרוקח ותשוב' הגאונים שטעם זה עיקר ע"ש (ומה"ט יש למחות בחזנים שמאריכין בשבת כשיש מילה עד אחר חצות ומבטלין מצות זריזין) ועמ"ש גיסי הרב בסא"ז ג"כ טעם לשבח בזה בשם שמעתי וע"ש ועכ"פ יש ללמוד דבנדון דידן אף שלא היה להם שופר מ"מ יש למול אחר אשרי להיות מן הזריזין כמו בראש השנה שחל להיות בשבת דאין תוקעין ואפ"ה מוהלין מיד אחר אשרי ואף דיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דשאני בר"ה שחל להיות בשבת דאז אין תוקעין כלל משא"כ בנדון שלפנינו דתוקעין עדיף טפי לקיים ברית אברהם ועקדת יצחק מהקדמה למצוה זה אינו דהקדמה למצוה הוא מדינ' דש"ס ויש לו סמך דאורייתא מאברהם והא דברית אברהם ועקדת יצחק הוא רק רמז אחרוני' ודאי דזריזן מקדימין עדיף זאת ועוד אחרת דגם אין מלין מיד אחרי קריאת התורה ותוקעין אחר התפלה ג"כ הוי ברית אברהם ועקדת יצחק דתפלה בזכרון תרועה לא הוי הפסק די"ל דלא נתנו סי' זה דברית אברהם אלא כדי שלא תקש' דלמה אין תוקעין תחלה דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ותקיעה הוי תדיר בכל שנה ובשביל תקיעות מועטים לא יאחר כל כך עד חצות. לכן נתנו סימן ברית אברהם ואח"כ עקידת יצחק אבל לא שצריכין להיות תכופין זה אחר זה מיד היכי דלא אפשר ולאחר מצות מילה בשביל זה ודאי אינו נכון ומה ששאלת אי מותר לבעל ברית לאכול על ברית מילה נראה פשוט דאסור לו לאכול וכמבואר בש"ע סי' תקס"ח בהגה"ה דאם קיבל עליו התענית במנחה צריך להתענות והני תעני' דר"ה ודאי צריכן קבלה ונדר כמשמעות הש"ע בסי' תקנ"ו ובפרטות לפי לשון הפוסקים דהרגיל להתענות כל ימיו משמע דאפי' על סעודת מצוה אין לאכול כמו שמבטל משמחת י"ט ואף גם לדעת הפוסקים דסכנה איכא בדבר שאינו משלים שנתו וחמירא סכנתא מאיסורא לכן אל ישנה רגילתו למען יאריך ימיו הוא ובניו כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה לא מי שעשה דופן אחד לסוכה מסדינן הקשורין אי כשרה אף שלא נעלם ממני מ"ש הטור והש"ע בא"ח סי' תר"ל דאין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים אע"פ שקשרם בטוב דזימנן דמנתקי ולאו אדעתיה וה"ל מחיצה שאינה יכולה לעמוד מפני רוח מצויה והרוצה לעשות בסדינים טוב שיארוג במחיצת קנים פחות מ"ג עכ"ל והנה אפשר לומר דדוקא כל המחיצות קאמר אבל במחיצה אחד מסדינים כשרה וכה"ג תירץ וכתב לחלק שם הט"ז בס"ק י"א אי ראוי לסמוך עליו למעשה או נימא דחוששין להחמיר ואשינויא ניקו ונסמוך: תשובה שאלתו שאלת חכם קבלתי ומפני טרדת וחגיגת הרגל אבא בקצרה על דבר דופן שנעשה מסדינן ודאי דאינו נכון: ומה שעלה בדעתו לחלק בין מחיצה אחת או כל מחיצות כמ"ש הט"ז בסי' תר"ל ס"ק י"א אנא לא חילק ידענא וכדי לברר הדבר בלי פקפוק כשמלה אציע מקור הדין והוא בטור שם וז"ל כל מחיצה שאינה יכול' לעמו' לפני רוח מצויה אינה מחיצ' וכת' הר"ר פרץ על כן אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים אע"פ שקשורים בטוב זמנין דמנתקי ולאו אדעתיה והוי ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה והרוצה לעשות בסדינן טוב שיארוג קנים בפחות מ"ג עד כאן לשון הטור הרי מבואר מתוך לשון הטור שכתב כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד וכו' דאף על מחיצה אחד קאמר שאין זה נכון ומ"ש הר"ר פרץ אינו נכון לעשות וכו' אין ראי' כלל דמקור דברי הר"ר פרץ המה מובאים בסמ"ק עשין סי' צ"ד שכתב וז"ל ומה שנהגו העולם לעשות כל ה"ד מחיצ' מיריעות של סדינים בלא שום ערבה אינו נכון וכו' הרי שדבר על המנהג שנהגו בימיו לעשות כל המחיצות מסדינין אבל באמ' גם מחיצה אחת אינו נכון לעשות מסדינין: והט"ז שכתב לחלק כן מכח הקושיא שמקשה שם בס"ק י"א על דבר הר"ר פרן וז"ל וקשה לי ממה שפסק בסעי' י"א עושין מחיצה מבעל חי שיקשור שם בהמה לדופן ולא חיישנן דמנתקי ובהדי' אמרינן בפ"ק דבבא קמא שור דרכיה לנתוקי ואפ"ה כשר בסוכה ק"ו ביריעות הקשורים בטוב וצ"ל דדוקא בכל המחיצות החמיר עכ"ל הט"ז ובאמת תמה תמה אקרא על הט"ז שהצריך לחילוק זה דמעיקרא אין כאן אפי' קצת קושיא כלל דהתם בבעל חיים לא חיישנן לנתוקי משום דאי מניתקי הא חזי ליה שברחה הבהמה ויודע שאינו יוצא בסוכ' זו אם לא שמתקנה תחל' או שהולך לסוכה אחרת הכשר' משא"כ בסדינן דאם מנתק' לא מנכר מילת' כיון שעדיין המחיצ' למעל' רק למטה ומן הצדדי' מינתקי וכל זמן שהיא תלויה הוא סובר שיוצא במחיצה כזו ובאמת מחיצ' כזו אינו נכון כיון שאינו יכולה לעמוד ברוח מצויה וזהו שאמרו זימנין דמינתקי ולאו אדעתיה לברר כל זה מסוגיא דש"ס אציע לפניך הא דגרסינן בסוכה פ' הישן דף ך"ג ע"א עשאה בהמה דופן לסוכה ר' מאיר פוסל ור' יהודא מכשיר מ"ט דר"מ אביי אמר שמא תמות ר' זיר' אמר שמא תברח בפיל קשור כ"ע לא פליגי דאי נמי מייתי יש בנבלותו עשרה כי פליגי בפיל שאינו קשור למ"ד שמא תמות לא חיישינן מ"ד גזיר' שמא תברח חיישי' גזיר' שמא תמו' ניחו' שמא תברח אלא בפיל שאינו קשור כ"ע ל"פ כי פליגי בבהמ' קשור' למ"ד שמא תמות חיישי' למ"ד גזיר' שלא תברח לא חיישי' גזיר' שמא תברח ניחוש שמא תמות מיתה לא שכיח ומקשה הש"ס ודלמא רבעה. דמתיחא באשלי מלעיל ולמ"ד גזירה שמא תמות הא מתיחא באשלי מלעיל זימנין דמוקים בפחות משלשה סמוך לסכך וכיון דמיתה כווצא ולאו אדעתיה ופרשי' ולא אדעתי' אינו נותן לב לתקנה דאינו ניכר עכ"ל וכתבו התוספ' שם בד"ה ולמ"ד שמא תמות ניחש שמא תברח דאע"ג דלמ"ד שמא תברח נמי על כרחך ר' יהודא דמכשר לא חייש מ"מ אביי אליבא דר' מאיר דחייש מיתה דלא שכיחא כ"ש דיש לחוש שמא תברח דשכיחא עכ"ל התוספ' והנה אכתי קשה לפי דברי תוספ' לכאורה אמאי דפריך תחל' למ"ד גזיר' שמא תברח ניחוש שמא תמות דאע"ג דלמ"ד שמא תמות נמי על כרחך לר' יהוד' דמכשי' לא חייש ובהא ליכא לתרוצי כתירץ התוספ' דהא להיפך ליכא כל שכן וק"ל ובאמת כבר הרגיש בקושיא זו מהרש"א אך דלא מצא תירץ נכון לדבר יע"ש ולנע"ד דכוונת התוספ' דקושיא זו מעיקרא לא קשה מידי דלמ"ד שמא תמות לכך ר' יהוד' לא חייש כיון דעיקר החשש שמא תמות הוא אע"ג דמתיחא באשלי מ"מ חיישינן זמנין דמוקים בפחות משלשה וכיון דמיתא כווצא ולאו אדעתיה וסבר ר' יהודא דלא חיישינן ללאו אדעתיה שכיון שהוא דבר הנראה לעינים דמתה וכווצא אתי לתקוני או לילך לסוכה אחרת (כי סוגיא זו אינו מקשן ותרצן רק סוגיא דש"ס וגם המקשן ידע מסקנת הש"ס וק"ל) אבל למ"ד דחייש שמא תברח אף שהוא ידוע וברו' לכל אפ"ה חייש א"כ ניחוש ג"כ שמת תמות והוא ברור לע"ד לדע' התוספ' ופסקו כל הפוסקים דהלכתא כר' יהודא דהיינו כהאי כללא ר' מאיר ור' יהודה הלכה כרבי יהודא (ואע"ג דמבואר ב"פ אע"פ דהלכה כר' מאיר בגזירותיו צ"ל דהתם דוקא נגד ר' יוסי אך בפ' בכל מערבין מבואר דר' יוסי עדיף לענין הלכתא מדר' יהודא ואפשר דדוק' היכי דמוזכר בש"ס להדיא אמרינן כן וצ"ע לענין האי כללא בספרי הכללים) דמותר לעשות בהמה לדופן בקשורה ולא חיישנן למיתה דלא שכיחא כמסקנת הש"ס ופסק הר"פ מ"מ במידי דשכיחא ומידי ששכיח טובא כמו בעל חיים שאינם קשורים כ"ע לא פליגי דאין עושין כיון שודאי סופ' לברוח אף שהו' דבר הנרא' לעינים וק"ל) חיישינן ללאו אדעתיה כמו