שבות יעקב חלק א יב

על כן יחוה דעתו הרמה בזה זאת ועוד אחרת ראיתי בספרו חק יעקב סי' תצ"ד ס"ק ב' במה שהשיג על הט"ז שכתב דבריו שלא בהשגחה ובאמת אפשר להתנצל בעד הט"ז דמ"כת מוסיף על דבריו קצת דאפשר לומר דהט"ז שכתב שכן עיקר אתתלת דברי מהרי"ל קאי עכ"ל: תשובה על אודות שתיית הקאווי בשבת מה שמקצת נוהגין היתר יפה כיון ובודאי לא יפה הם עושין ורבים שתו לא לימא ותהי עונותם על עצמותם ועל כל מי שיש בידו למחות בזה ומה שסומכין להביא סניגרון לדבריהם מקניין הפת אין ראיה כלל ולא דמי אפי' כאוכל' לדנא כאשר אבא' דגרסי' בשבת פ' כל כתבי דף קך"ב ע"א נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל אם בשביל ישראל אסור מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל אם בשביל ישראל אסור עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל ואם וכו' אסור ובגמר' וצריכא דאי אשמעינן נר משום דנר לאחד נר למאה אבל מילא גזירה דלמא אתי לאפושי בשביל ישראל ע"כ ולכאורה יש לדקדק דלמה קאמר דלמא אתי לאפושי ולא קאמר חיישינן שמא אפיש בשביל ישראל אלא נראה לומר דודאי כל היכא דחיישינן שאפי' בשביל ישראל פשיטא דאסור כדאיתא להדיא פ' בכל מערבין דף מ' כיון דחזי דקא מפשי ומייתי להו אסר להו ע"כ אבל ליגזר דלמא אתי לאיפושי אפשר דלא גזרינן וא"כ העכו"ם שמביא למכור בודאי חיישינן שאפיש ומייתי בשביל ישראל אף במקום דאיכא רוב עכו"ם מ"מ דעתו למכור גם לישראל ואין להקשות לפ"ז איך קאמר הש"ס שם בשבת במרחץ אם רוב עכו"ם מותר לרחוץ בו מיד דכי מחממי' אדעתא דרוב' מחממי יע"ש אי משום הא לא תברא וכמו שפרש"י דהתם ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו דחימום לאחד חימום למאה דבבת אחת מחממין לכן אמרינן דאדעתא דרובא מחממי אכן מדברי הרא"ש סוף פ' אין צדין שפסק דמותר ליקח פת או קמח שנטחן ביד עכו"ם ולא הוי מוקצה דכיון דהוי ביד נכרי גמרו והאפי' אינו אוסרו דבשביל נכרי הוא עכ"ל נראה שסובר דאפי' בתגר עכו"ם שעושה כדי למכור ג"כ מותר היכא דאיכא רוב נכרים והוא נגד משמעות הש"ס שכתבנו איברא הב"י בסימן שך"ה הקשה ג"כ על הרא"ש מהא דנכרי שהביא דורן לישראל מדבר שיש במינו מחובר דאף על גב דגמרו בידי אדם אפ"ה אסור ועיין בב"ח ושאר אחרונים מה שתירצו בזה ולע"ד נראה לתרץ דהא הרא"ש דקדק וכתב דלא הוי מוקצה דכיון דהוי גמרו ביד נכרי והאפי' אינו אסרו דבשביל רוב נכרים היא עכ"ל משא"כ התם נאסר ע"י מלאכת עכו"ם שעושה בשביל ישראל לכך נאסר מחמת מוקצה ממלאכת איסור והסכמת הש"ע ושאר אחרונים דלא כדברי הר"ש לכן פסק בש"ע א"ח סי' שך"ה סעי' ד' דאין לסמוך עליו אלא בשעת הדחק וע"ש וכן מסתבר כיון דמתוך סוגיא דשמעתין כמ"ש משמע לאסור כל שיש לחוש שמא הרבה בשבילו ועכ"פ הבו דלא לוסיף עלה דאף המתירין בשעת הדחק היינו דוקא גבי פת דאיכא לפעמים שעת הדחק ועל הלחם יחיה אדם משא"כ בשתיית הקאווי שחדש מקרוב באו לא מקרי שעת הדחק כלל ועוד יש לחלק ולהחמיר לפמ"ש התוספ' פ' כל כתבי שם בד"ה משתמש ישראל לאורה דבדברי' שהם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם חיישינן טפי ע"ש וא"כ כה"ג יש לחוש ג"כ בקאווי שהוא קל לעשות והרגיל בכך ולהוט אחריו מאד מאד ודאי דאיכא למגזר טפי ומשום ה"ט פסק ג"כ בש"ע סי' שך"ה סעיף ה' איסור בליקט פירות אף למאן דמתיר בפת וע"ש בט"ז ס"ק ד' ו"ג מ"ש לענין פלטר העושה למכור ונהירא כד הוינא טליא מורכב על כתפי של אבא ורבותי הגאונים שמיחו במי שהיה רוצה להתיר לקנות קטנית קלוים במחבת עכו"ם בשבת שוב מצאתי בשירי הכנסת הגדול' שם בהגהותיו לטור ס"ק א' צוח ככרוכיא על מנהג רע ומר זה ומסיק שאפי' אם אינו ניכר שמרבה בשבילו אסור כיון שאפשר שירבה בשבילו ודרש כך ברבים ומן היום ההוא והלאה מי שיראת ה' נוגע בלבבו נמנעו לשתותו בשבת ובלא"ה מי שהוא ירא ה' אף בחול אינו הולך לביתם לשתות אף דאין בזה משום בישול עכו"ם יש שאר חששות בזה וכדאיתא ג"כ בהל' קטנות סי' ט' וז"ל אבל משום מושב לצים איכא ושומר נפשו ירחק מזה ועל מה שהקשה מ"ש בספרי חק יעקב סימן ת"צ ס"ק ב' מה שהשגתי על הט"ז האמת שלא העתקתי לשון הט"ז ממש ולכן לא כתבתי וז"ל כמנהג לשון הפוסקים כשמעתיקין הלשון ממש בלי שינוי כלל אבל כתבתי פשטה דלישנא כמבואר פשוט לכל מעיין בשכל השוה בלשון הט"ז ושאי אפשר להבין בשום אופן אחר אלא כמו שכתבתי שם ומה שמכ"ת רוצה להתנצל הוה הצלה שאינו מצויות אינו עולה על הדעת כלל וכלל והתשובה בזה אך למותר נ"ל ה"ק יעקב: שאלה י"ג מעשה אשר לא יעשה עוד כזאת בישראל באשה מעוברת שנהרגה בר מינן שהתיזו רשאה בסייף ביום השבת וראינו ולדה מפרכס בה ובא אחד וחתך את בטנה ביום השבת כדי להציל הולד חי ואחר שחתך נמצא הולד מת ושאל השואל אי צריך זה שמחתך כפרה על חילול שבת שעשה בשוגג או לא: תשובה שאל השואל סתום קצת וכדי לברר הדין בכל הצדדים הוצרכתי להעתיק סוגיא דש"ס דעירוכין דף ז' ע"א א"ר יהודא אמר שמואל האשה היוצאת ליהרג מכין אותה נגד בית הריון כדי שימות הולד תחלה כדי שלא תבא לידי ניוול למימרא דהיא קדמה ומתה ברישא והא קי"ל דוולד מיית ברישא דתנן תינוק בן יומו נוחל ומנחיל אמר רב ששת נוחל בנכסי אם להנחיל אחין מן האב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב ומשני הני מילי גבי מתה איידי דולד זוטא חיותא עיילא טיפתא דמלאך המות ומחתך להו לסימנים אבל נהרגה היא מתה ברישא אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד ע"כ פשיטא מה קעביד מחתך בבשר הוא אמר רבה לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבי' ומאי קמ"ל דמספיקא מחללין שבתא כו' ופרש"י ומקרעין את כריסה דזימנן דמקרי דהיא מייתא ברישא עכ"ל נראה דכונת רש"י בזה כי היכי דלא תקשה דהא קאמר הש"ס תחלה דהוה מייתא ברישא על כן פרשי' דאפ"ה מחללינן עליה השבת בפקוח נפש משום דזמנין דמקרי דהיא מייתא ברישא ומ"מ נראה דגם רש"י מודה דדוקא ביושבת על המשבר שכבר נעקר הולד דזמנין דמקרי דהיא מיית ברישא אבל בלא נעקר הולד ממנה ודאי הולד מיית ברישא מטיפה דמלאך המות וכמבואר להדיא מדקדוק לשון הש"ס דאמר רבא אמר שמואל האשה שיושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין וכו' ולא קאמר סתם אשה מעוברת שמתה אלא דוקא כשישבה על המשבר שכבר נעקר הולד ממנה אפשר דהיא מייתא ברישא משא"כ בלא נעקר הולד ממנה ודאי הולד מיית ברישא וכמ"ש התוספות בב"ב דף קמ"ב ע"ב ובנדה דף מ"ד ע"ב והרמב"ם בפ"ב מה' שבת והטור בס' ש"ל שכתבו ג"כ יושבת על המשבר משמע דדוקא קאמר ביושבת על המשבר כיון דנעקר לצאת כל זה נ"ל ברור ואין כאן מחלוקת בין רש"י והתוספ' ושאר פוסקים וכ"כ הסמ"ע בח"מ סי' רע"ו ס"ק ז' והוא ג"כ דעת מהר"א שטיין ודלא כמגן אברהם בא"ח סי' ש"ל ס"ק יו"ד שהשיג על הסמ"ע בזה ועושה מחלוקת בין הפוסקים בזה מדסתם הרמב"ם והמחבר ע"ש: ובאמת אין כאן סתימה כלל בדבריהם כיון שנקטו לשון הש"ס יושבת על המשבר משמע דוקא קתני ובנהרג' בכל ענין היא מיית ברישא כאשר היא פשוט שם בש"ס דעירוכין ובתוספות שם בב"ב ובנדה ושאר פוסקים וא"כ פשוט דמותר לחלל שבת בשביל הולד בנדון שלפנינו ואף לפי מה דאיתא באו"ה כלל נ"ט דין י"א וז"ל אך אין נוהגין עתה לקרוע כרס אשה שמתה על המשבר להוציא הולד דרך דופן שמא ימצא חי אפילו בחול ושמא הטעם שאין אנו בקיאין עתה כל כך להכיר מיתת האם בעוד שהולד יכול לחיות דשמא מעולפת היא עכ"ל כ"פ רמ"א בא"ח סי' ש"ל סעי' ה' בהג"ה מ"מ בנדון שלפנינו ודאי ליכא חששא זו כיון דפסקה לראשה ודאי כבר מתה ואין צורך לבקיאות בזה וכי פסיק ראשה ולא ימות א"כ פשוט דמותר לחלל שבת משום תקנת הולד ואף שבתשובת הגאונים סי' רמ"ח כתב וז"ל שאלה אשה שמתה על המשבר והולד מפרכס במיעיה מי קרעינן לכריסה לאפוקי את הולד או לא תשובה לא קרעינן לה אלא משהינן לה ומחתינן אבנא אכריסה עד דימות הולד וקברינן לה עכ"ד תשובת הגאוני' הרי להדיא דלדעת הגאונים אפי' בחול אין לעשות כן וכ"ש בשבת אך באמת דברי הגאונים אלו לכאורה תמוהים מאוד שהם נגד סוגיא דש"ס להדיא בדבר שאין כאן מחלוקת כלל והוא מוסכם מכל הפוסקים להלכה פסוקה איברא ראיתי בכנסת הגדול' לא"ח סי' ש"ל שמתמיה ג"כ על תשובת הגאונים וכתב לתרץ וז"ל ואולי נדון הגאונים ז"ל שאני שהולד היה מפרכס שזה סימן שכבר היה גוסס ודוחק וצ"ע עכ"ל הנה בעל כנסת הגדולה ניצל מן הדוב ופגע בו ארי דמשמע מדבריו דלכך לא מחללינן שבת לפי שהיה גוסס ופשוט הוא בעיניו שלא מחללינן שבת אגוסס ונ"ל דטעמו דרוב גוססין למיתה ובאמת לע"ד הדין ברור להיפך דהא הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר אך לאחר שלשת ימים אמרינן דודאי כבר מת כדאיתא בי"ד סי' של"ט סעי' ב' וזה נתעלם לבעל תשובת חות יאיר בסי' ר"א ע"ש ודוק) ואף שאין למידין מן הכללות וכ"ש במקום שלא נאמר בו חוץ מ"מ ודאי דבפקוח נפש חיישינן לחיי השעה וספק נפשות אפי' כמה ספיקו' להקל וראיה ברורה לזה מהא דאיתי ביומא דף פ"ה ע"א מצאו חי פשיטא לא צריכא דאפי' לחיי שעה הרי דאפילו היכא דודאי מת אפ"ה חוששין בפקוח נפש לחיי שעה אע"ג דבשאר דברים אין חוששין לחיי שעה וכדאיתא בפ' אין מעמידין דף ך"ו ע"ב וע"ש בתוספות ד"ה לחיי שעה ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דגוסס שאני דכבר התחיל בו קצת סימני מיתה ורוב גוססין למיתה דאין כאן חיי שעה ג"כ כיון שיש בו סימני מות זה אינו חדא דהא להדיא כתב האו"ה כלל נ"ט דין ל"ח וז"ל כתב בסמ"ג וסמ"ק מצאוהו חי אע"פ שנתרוצץ מוחו ואינו יכול לחיות כי אם מעט מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה כדאמר במסכת שמחות המעצים עיניו הרי זה שופך דמים עכ"ל והתם ריש מסכת שמחות נשנה משנה זו אגוסס הרי דמדמה גוסס כהא דחוששין לחיי שעה וכ"כ התוספ' להדיא בנדה דף מ"ד ע"ב ד"ה איהו וכו' דרוב גוססין למיתה ומחללין עליו את השבת כדאמרינן פ' בתרא דיומ' דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב עכ"ל ברם ראיתי בתשובת בית יעקב סי' נ"ט שפסק להיפך דאין מחללין את השבת על הגוסס שלא כדעת התו' וכתב שדברי התוספות צריכין ביאור דהא מסיק התם בש"ס דיומא דפירשו לחצר אחרת אין מפקחין דאזלינן בתר רוב וכ"פ הרמב"ם והטור סי' שך"ט סעי' ב' ע"ש דבריו באורך ולע"ד עיקר כדעת התוספ' ומה שדחה דברי התו' מהאי סוגי' דיומא אין זו סתירה דמ"מ מצינו דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב כמו בשא' דברי' דהרי בשאר דברי' כשפירש א' מהם אזלינן בתר רוב' ובפקוח נפש לא אזלינן בתר רובא אלא כשפירשו כולם א"כ אף דבשאר דברי' אמרינן רוב גוססין למיתה מ"מ אין הולכין בזה להחמיר בפקוח נפש ומה"ט אזלינן להקל בפקוח נפש אפילו בכמה ספיקות וספק ספיקא ובכל איסורי' אזלינן בספק ספיקא להקל משום דעדיף מרובא דהיתרא וכמ"ש האו"ה כלל ך"ו סוף דין ד' ע"ש אלא ודאי דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב כמו בשא'