שביבי אש צח

זה ע"כ, מדבריהם נראה כי במשנה מיד אחר "ואלו הן פסח מצה ומרור" גרסו "שנ' ואמרתם זבח פסח" ולדעתם יליף ר"ג ממקרא זה על פסח שצריך לומר פסח זה ומקיש מצה ומרור לפסח ולפ"יז מה שאמר "שנ' ואמרתם זבח פסח" סובב על שלשתם כי פסח כתוב מפורש ומפסח יליף גם מצה ומרור, ולא כמו שסבר בעל ההגדה כי מה שאמר שנ' ואמרתם הוא ראייה על מה שהוא אומר אח"כ "פסח זה שאנו אוכלים וכו'" ולכן העמיד הוא אחר פסח זה שאנו אוכלים וכו': "שנ' ואמרתם," ולכן הוצרך להביא ראייה מן המקראות גם על מצה שנ' ויאפו את הבצק, ועל מרור שכ' וימררו את חייהם, אכן דברי התוס' נכונים ועולין כהוגן יען במשנה שבמשניות לא הביא כתובים לא על אחד מהם וגם במשנה בגמ' נכתבו פסוקים הללו בין שני קווים, ועיקר הגירס' הוא כדעת התוס' שמביא מקרא ואמרתם על עיקר המאמר שכל שלא אמר לא יצא ולא לראי' על מה שאמר פסח זה שאנו אוכלים, ואחד מן המגיהים שלא הבין איך יליף ר"ג דינו ממקרא זה העמידו למטה לראייה עמ"ש פסח זה וממילא הוצרך להוסיף מקראות למצה ומרור, אולם הנכון הוא כדעת התוס' שיש לגרוס מיד אחר ואלו הן פסח מצה ומרור: שנ' ואמרתם ולא יותר

, ויש להוסיף נופך על דברי התוס' ולהוכיח ילפותא זו ממקרא זה, כי זאת התשובה כתובה בתורה על שאלת בן הרשע "מה העבודה הזאת לכם'" וע"ז אומר ואמרתם זבח פסח, ובאמת הבעל הגדה העלים תשובה זו ונתן לרשע תשובה אחרת והגדת לבנך וכו' בעבור זה עשה ה' לי, לי ולא לו, וכבר האריך רבנו ני' בדרוש לבאר כי הקשה לו למה לא כתב גם פה ואמרתם "לו" כמו בשאר מקומות, והגדת לבנך, ואמרת אליו, ומזה דן כי אין להשיב לרשע באולתו רק להקהות את שיניו ולאמר לו: "לי ולא לו" וביאר שם רבנו ני' איך תרמוז תשובה זו לבן אשר אינו יודע לשאול ועכ"פ ואמרתם זבח פסח אינו תשובה לשום שואל וא"כ למי יאמר זבח פסח אם לא לבנו? לכן יליף שפיר ר"ג כי אפילו לעצמו שאין לו בן השואלו צריך לומר פסח זה ומקיש מצה ומרור לפסח כמש"כ התוס', ודו"ק. לחג השבועות

גמר' קדושין (דף ל"א ע"ב) דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה מ"ד יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו או"ה לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו לדבריו הראשונים וכו' ע"כ

הנה מי אשר ראה את דברי ימות עולם שנות דור ודור, הוא יודע את המלחמות הגדולות והחזקות אשר נעשו בימי קדם בין העמים אודות הדת והאמונה, וגוים רבים ועצומים קנאת הדת אכלתם, עד כי אבד נירם ואין זכר למו, ורבים חללים הפילה האמונה ועצומים כל הרוגיה. ומי הוא