שביבי אש סז

המקבל שבע מצות וכו' יש לו חלק לעה"ב והוא שיקבל ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורתו וכו' אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אוה"ע, והנה בכ"מ שם העמיק שאלה מאין הוציא זאת הרמב"ם ואיזו מקומו בתלמוד, וראה זה אשר מצא רבנו ני' בתלמוד (ע"ז ד' ג') אשר דרשו שם: ראה ויתר גוים: ראה שאין אוה"ע מקיימין שבע מצות עמד והתירן, וכו' ומסיק שאפי' מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר, והנה כל מבין דבר ישאל אם האבות חטאו ולא אבו בדרכיו הלוך לקיים שבע מצות מדוע זה נעשוק שכר בנים המחזיקים בהם בכל לב וכי משום דאבות אכלו בוסר השני בנים תכהינה?, לכן מצא הרמב"ם בחכמתו נכון בעיניו לפרש כי כוונת הגמ' היא לומר כי עמד והתירן ולא יבואו על שכרן אם יקיימו אותן מפאת הכרעת דעתם ושכלם אשר יורה להם ככה ורק אם ישמרו אותן באשר כי כן צוה ה' אז יתן ה' שכרם, אולם לא כן יתנהג ה' עם בני ישראל אשר זכות אבותם מסייעתם כי אלה אף אם ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו רק בעבור הכרעת דעתם כי השכילו למצוא בהם טעם לקיימם לטוב להם, אל ימנע ה' את הטוב מהם ויתן להם את שכרם בזכות אבותם אשר נשבע להם, והנה מלת "עקב" לשון סיבה ודעת מלשון עיקב' ורמי' וזהש"כ והיה עקב תשמעון אף אם תשמעו אל החקים האלה בעבור הסיבה ורוח אחרת שתהיה עמכם לשמור ולעשות אותם כי דעתכם תטה אתכם לזה, מ"מ תקחו חלקם בשכר, ואומר הטעם ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך לכן בחר בזרעם אחריהם ויהיה חשוב ומקובל לפניו המעשה אשר יעשון בכל אופן וכוונה שתהיה, ודו"ק

ואכלת ושבעת וברכת וכו': וכתב הרמב"ן וז"ל: וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם, אבל חמז"ל קבלו שזו מ"ע וטעמו ותברך את ה' אלהיך וכן ועשית מעקה לגגיך וכו', ואומר רבנו ני' כי אין הנידון דומה לראי', יען שם כתוב כי תבנה בית חדש וא"כ מה שאמר "ועשית מעקה" היא ציוו, אבל פה שהוא רק סיפור דברים שמספר והולך את אשר יקרה אותם למה נאמר כי "וברכת" הוא ציוו כאלו היה כתוב תברך?, אולם אומר רבנו ני' כי דברי חמז"ל המה כמשמרות נטועים במקום נאמן ויפה הוכיחו פירושם, יען כי אחרי כן אומר השמר לך פן תשכח את ה"א וכו' פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך ושכחת אשר מזה נראה כי אכול ושבוע יביאו את האדם לשכח את ה' ולא לברך אותו ואיך ידבר הכתוב תהפוכות כאלה שאמר כי אם יאכל לשובע יקום לברך, ומיד אח"כ מזהירו שאם יטיב לבו אל ישכח את ה'? ולכן יפה אמרו כי וברכת היא ציוו אשר כן צוה ה' ומה שלא אמר תברך בדרך ציוו י"ל כי חפץ לרמז פה על מה שאמרו חמז"ל: איך לא אשא להם פנים שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עד כזית וכביצה, ולכן כתב "וברכת" בדרך סיפור להעיד כי עתידין הן לברך על מה שלא נצטוו על כזית ועל כביצה, וליכא מידי דלא רמיז' באוריית' ובזה מיושב על נכון מה שהקשו כי באם אין צריך לברך א"כ היא ברכה לבטלה, אולם לפי האמור כיון שהתורה ג"כ רמזה על זה אינה ברכה לבטלה, והבן

ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך