שביבי אש נ

אמרו הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, יען ממנה יתוכח לדעת כי לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא ינקה, ולכן העמיד פ' סוטה קרוב אל הכתוב מלמעלה ואמר אליכם אישים אקרא "איש" אשר קדשיו לו יהיו כי מטה ידו "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה הון רב, איש איש מהם כי תשטה אשתו כי לאנשים האלה יקרה כי יזנו נשותיהם, לזה מפאת עניו ולזה מפאת עשרו, כאמור. ולכן אמר ומעלה "בו" מעל כי בו האשם, וע"כ קרבנו עשירית האיפה קמח סולת לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי מנחת "עני" היא, וגם יורה על מיעוט תענוג בלא שמן ולבונה והיא מזכרת עון אשר העוה על אחד משני הדרכים שזכרנו, ודו"ק

ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע: רש"י ואם לא נטמאה בסתירה זו: וטהורה היא ממקום אחר: ונקתה ממים המאררים: ולא עוד אלא ונזרעה זרע, שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח וכו'. הנה אלו הם דברי ר"י (סוטה דף כ"ו) אבל ר"ע אומר שם אם היתה עקרה נפקדה ור"י שאל לו א"כ יסתרו כל העקרות ויפקדו עיי"ש, והנה ר"ע לא השיב לו על זה מאומה ונראה לרבנו כי' כי לטעמיהו אזלי כי הנה יש לשאול מדוע אם נסתרה והיא טהורה תזריע זרע הלא עכ"פ פריצותא עבדא בסתירה וכדי בזיון וקצף, ואיך יהיה חוטא נשכר, לכן נראה כי דעת ר"ע היא שרק אם נכנסה לבית הסתר בלי דעת ונגד רצונה נסתרה רק אז יתן ה' שכרה ותוליד בנים ובנות, אולם אם באה שמה לרצונה אשר כן לא יעשה לא יפקד אותה ה' בפרי בטן ולדעת ר"ע יאמר, "ואם לא נטמאה" בפועל "וטהורה היא" מאיסור סתירה כי לא מדעתה נסתרה אז "ונקתה" מן המים המאררים ונזראה זרע כי יפתח ה' את רחמה, אולם אם לא טהורה היא מאיסור סתירה אף כי לא נטמאה לאיש לא יתן ה' לה זרע בנים, אולם ר"י סובר כי בסתירה לבדה לא פעלה עון אם יודעת בנפשה כי לא תתן אותו לנגוע בה בהלך נפש, ור"י גם הוא עשה ככה כי שנו חכמים בלשון המשנה לא יקרא לאור הנר, והוא אמר "אני אקרא ולא אטה" יען הוא סובר שאם יודע בנפשו שלא יעבר חוק לית לן בה, והוא ע"כ יפרש "וטהורה היא" כמש"כ רש"י, שהיא טהורה ממקום אחר, ולפי"ז יפה השיב לר"ע א"כ כל העקרות יסתרו, אולם ר"ע סובר כי אין לסמוך ע"ז שהוא לא יחטא והא גופא לעון יחשב, ור"י שאמר אני אקרא ולא אטה צא וראה מה עלתה בו שקרא והטה, וא"כ שוב אין לשאול א"כ כל העקרות יסתרו יען אם תסתתר בזדון לבה אז לא טהורה היא מאיסור סתירה כנ"ל. ורש"י מפרש כל המקרא כדברי ר"י ולפי האמור לא כן היא כי דברי ר"ע הם עיקר, והבן

כה תברכו את ב"י אמור להם: פי' רש"י אמור כמו זכור, שמור ר"ל כי הוא בנין המקור ולא הציוו ויש לראות מה ענין זה אצל זה הלא זכור ושמור המה תלוים במחשבה לא יתכן בהם ציוו, כאשר האריכו בזה המבארים, ולכן כתוב בהם המקור והחכמים דרשו מזה זכרהו על היין ע"ד אסמכתא, ואם אמנם לזכור בפה ולהתפלל חייב מן התורה, אכן כל זאת לא ידענו רק באשר עלינו לעשות איזה פעולה שנבא על ידה לזכירה, אבל פה בברכת כהנים שהיא בפה למה כתב אמור במקור ולא יאמרו בלשון ציוו? אבל נראה לרבנו ני' כי הנה