שביבי אש מג

והיה כצדיק כרשע, רק ר"ל כי לפעמים הצדיק ישפט במשפט חרוץ על חטאה קטנה כרשע על עון כבד יען סביביו כשערה מאוד, וחיליה דר"ש מן הדא, כי יאמר בקרבתם לפני ה' וימותו, והלא על אשר הקריבו אש זרה מתו ולא על קרבתם? ובספרא הוא אומר, ריה"ג אמר על הקריבה מתו ולא על ההקרבה, ור"ע אומר על ההקרבה מתו ולא על הקריבה והנה ר"ש ג"כ בשיטת ר"ע רבו קאי כי על הקריבם אש זרה מתו וא"כ מה זה אשר אמר "בקרבתם" ולכן מפרש כי על הקריבם אש זרה לא היה חטא משפט מות ורק לפי ערך שני סרני ישראל אלה החרש והמסגר להם נחשב לחטאה יען בקרוביו יקדש ה' וזהו "בקרבתם לפני ה'" על אשר קרובים היו אל ה' ויקרים בעיניו מאוד לכן מתו, ועל זה הרים קהלת את משלו ויאמר! מקרה אחד לצדיק ולרשע כי הצדיק יענש על חטא מעט מזעיר בחמת קרי כרשע על רעתו הרבה, והבן

איש איש מבית ישראל אשר ישחט וכו' ונכרת האיש ההוא וכו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם: בזה יש לשאול א'. למה כתב מבית ישראל אחרי אשר אמר ואל כל ב"י תדבר ב'. מדוע יכרת האיש ההוא על אשר שחט בחוץ ואל פתח אוהל מועד לא הביאו הלא לא זבח אותו לאלהים אחרים, ג' מה יענה הרמב"ן למקרא הזה אשר מפורש אומר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר מזה נראה בעליל כי רק לכן צוה ה' את אבותינו על דברי עולה וזבח למען לא יזבחו עוד לשעירים ככל תועבת הגוים, כאשר כתב הרמב"ם כי רצה ה' להסב את העם מן העבודה המאוסה ונתן להם תמורתה מעה"ק לה' והוא הרמב"ן ז"ל צווח עליו ככרוכי' וישפך סוללה על דבריו, אולם אומר רבנו כי' כי לפי הנראה לכן העמיד פרשת שחוטי חוץ אצל פרשת עבודת יו"כ באשר שם נראה דבר חדש וזר מאוד במעשה שעיר עזאזל אשר ישלחו אותו ביד איש עתי בנתיבות מות המדברה ולא יבא אל הקודש פנימה, ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו, מה העבודה הזאת לנו? וכבר דברו בזה המבארים האריכו למעניתם וכלל היוצא מדבריהם כי זה השעיר אנו נותנין שכם אחד לעזאזל "סוטרא דמסאבא", והוא מנת חלקו וכוסו ואל יתאו עוד לטרוף כל זרוע וכתף שמינה להתיצב לשטן ביוה"כ, ואם אמנם אין לנו חלק בנסתרות, ננקוט מיהא פלגא בידנו כי התורה תעיד בנו כי חלילה לנו ללמוד ממעשה שעיר המשתלח להעלות לשעירים עולה וכליל ולאמר כי זאת אשר צוה ה' להקריב את קדשי בני ישראל אך באוהל מועד, לא צוה כזאת רק את הכהנים באשר המה קודש לה' כי את לחמו המה מקריבים ולא יתכן להם לעמוד לשרת בחוץ, אולם איש איש מבני ישראל יוכל להקריב קרבנו לכל אשר תתאוה נפשו, כמשפט איש עתי בשעיר עזאזל, ועל זה יזהיר אותו מלעשות ככה כי גדול עונו מנשא ונכרת האיש ההוא מישראל, ואומר "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" ר"ל שלא יעשו עוד כמעשה שעיר המשתלח יען רק ביוה"כ צוה ה' לעשות כה והוא סוד כמוס מאתנו והנסתרות לה' "אשר הם זונים אחריהם" סובב על השעירים, שדין ורוחין כי המה יזונו ויתאוו לאלה הקרבנות כמש"כ הרמב"ן ז"ל, ודו"ק.