שביבי אש קסט

אי דרשינן אשה אחת ולא שתים או אשה ולא קטנה כי שתיהן לא נפקי מחד קרא, והנה הש"ס דילן ע"כ סובר דכה"ג מותר בשתי נשים דכיון דהתירו לו לקדש ולהכניס אשה אחרת לחלוטין בלא תנאי אע"ג דמגרש לה אח"כ ע"ת אבל עכ"פ באותו שעה שקידש היו לו שתי נשים וכמו שהשיב באמת הראב"ד על הרמב"ם בפ' הנזכר עיי"ש ולפי"ז דריש הש"ס דילן אשה ולא קטנה אבל הירושלמי סובר אשה אחת ולא שתים דהא לא נחית לזה שיקדש ואח"כ יגרש ע"ת וא"כ שרי בקטנה, והנה הש"ס דילן עם הירושלמי לשיטתייהו אזלו דהנה אם מתקינין אשה ודאי ליכא למיחש שתתחרט למחר כיון שהיום נתרצית אמנם כ"ז אם לא נולד שום דבר שמביא אותה לידי חרטה אבל אם נתחדש שפיר יש לחוש, ומעתה הכל על מכונו יבא דבאמת יש לחוש שמא תמות אשתו בין פר לשעיר וכשתראה השני' שנשארה בלא כפרה תתחרט ומה שנתרצית אתמול מפני שלא עלתה על דעתה שתמות חברתה בפלגא דעבודה, אבל הירושלמי ס"ל דמותר בקטנה כנ"ל א"כ מתקינין לו קטנה ועלה ליכא למיחש שתתחרט מטעם הנ"ל דהא לאו בת כפרה היא, ודפח"ח, ועפ"י הדברים האלה יצא גם הרמב"ם ז"ל מתחת קושי' החכם צבי שהקשה עליו דבכל מקום פסק דחיישינן למיתה וכאן פסק כחכמים דאין מתקינין אשה אחרת, ולפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם ספוקי מספקא לי' אי דרשינן אשה אחת ולא שנים או אשה ולא קטנה וא"כ ל"ל תקנתה דתקנת הגמ' דילן ליתא דשמא אסור בב' נשים ותקנת הירושלמי ליתא דשמא אסור בקטנה ודו"ק

הרמב"ם בה' טו"מ פ"י הלכ' ה' כתב שהחורש את הקבר בשדה שאינו שלו אינו בית הפרס שאין אדם אוסר דבר שא"ש והוא תמוה מאוד הלא מבואר בתוס' יבמות פ"ז ע"ב דבדבר שאין האיסור תלוי במחשבה לא שייך אין אדם אוסר דשא"ש ואיך נטהר שדה שנחרש בה קבר, ונראה לרבנו נ"י דכל מה שגזרו חכמים בענין טומאות כמו בית הפרס וכדומה, היינו משום דחזינן דהחמירה תורה בספ"ט ברה"י לכן חששו חמז"ל כל אלו החששות, והנה ספ"ט לא הוי כודאי אלא בדבר שיש בו דעת לשאול ולפי"ז נאמר דאם השדה נחרש ע"י שוורים בלי דעת אדם אלא מעצמם לא גזרו בו חמז"ל דלא דמי' לסוטה, ולכן שפיר אמרינן בי' דאין א"א דשא"ש כי זה תלוי בדעת ובמחשבתו כמובן ודו"ק

הקשה הגאון העצום מו"ה ר' דוד דייטש ז"ל על תוס' פסחים דף ג' ע"ב שכתבו שם דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, הלא בשבת ד' קל"א ע"ב אמרינן לר"א אע"ג דס"ל דמכשירי מצוה דוחין את השבת, אם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו חייב הואיל בידו להפקירן, וא"כ פסח דדחו שבת היכי משכחת לה הא בידו להפקיר קרקעותיו ופטור, ונראה לרבנו נ"י דקושי' אפי' התחלה אין לו דבשלמא גבי ציצית ומזוזה החיוב בא מכח ביתו וטליתו והם קגרמי לי' ועיקר החיוב בא מצדם דעל הבית שיש לו צריך לעשות מזוזה ועל הטלית שיש לו צריך להטיל ציצית ולכן שפיר אמרינן הואיל אי בעי מפקר להו ופטור, אבל גבי פסח לא בא החיוב מצד הקרקע דלא אמרה תורה דמי שיש לו קרקע יעשה פסח אלא אדרבה היא פוטרת אותו דהא אמרה תורה כל עדת ישראל יעשו אותו ומי שאין לו קרקע מעכבתו מלעשות פסח ולא שייך הכא לומר הואיל ובעי מפקר לה ודו"ק כי הוא כפתור ופרח.