שביבי אש קסג

מטא לידי' קנינהו בדמים מהאי שעתא ולכי תבר להו ואע"ג דכי איתא הדרא בעינייהו חומרא הוא דרמי רבנן עלי' דליהדר ממונא למרי' כיון דאיתא בעינא עכ"ל בקצרה, והנה כוונתו אינה מבוארת וסוף דבריו שם נראין כסותרין למה שאמר בתחלה והרמב"ן ז"ל במלחמותיו השיג עליו הרבה ומפרש הסוגי' כפשוטה דרב ורבא פליגו אפי' בשיבר לאחר מכן ורב טעה לילוף מחיוב אונסין דקונה לגמרי, והנה שני שיטות אלו מובאים בחו"מ ריש סי' שנ"א בהגה, ועיין שם היטב בש"ך ובקצה"ח ובר מן דין עוד לא נתקררה דעתינו דמ"ש רודף מגזלן ולמה יקנה הבא במחתרת את הגזילה מהשתא ולכי תבר להו כיון דגזלן דעלמא לא קני להו דאין חילוק בין רודף לגזלן סתם רק לענין קם לי' בדר"מ אבל שיקנה החפץ מאן דכר שמי' ובפרט שכל חילי' דרב ברודף עצמו מגזלן דעלמא שקונה את החפץ. ושיטת הרמב"ן קשה יותר דאיך טעה רב לילף מחיוב אונסין שקונה לגמרי, דבר שאפי' תנוקות של בית רבן יודעים אותו ומכ"ש דקשה מסוגי' דב"ק דחזינא דמודה רב להא דרבה בתברא או שתי'

אולם רבנו נ"י גלי' לדרעי' ונפל נהורא וביאר זאת בעומק סברה על פי דרך הבעל המאור, ואם אמנם יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר כי דברי הבעה"מ אינן מבוארין וברורין, אולם הדין דין אמת צדיק וישר הוא, והוא דרב יפה הוכיח מחיוב אונסין של כל גזלן דעלמא, דכל גזלן ע"כ קונה החפץ מהשתא ולכי תבר להו דהיינו לאחר שנשבר או נאבד קנאו למפרע משעת גזילה ורק כל זמן שהחפץ בעין ואיכא עליו חיוב השבה מעכבתו מלקנותו אבל בשעת האונס דבטל מעליו חיוב השבה חל הקנין למפרע וחייב עליו ממון משעה שקנאו וזהו חיוב אונסין של גזלן ואינו דומה לשואל דהתם קיבל עליו שמירה משא"כ גזלן כמו שביארנו למעלה לארכו ולרחבו והא דאמרינן התם בגמ' בשמעתן דמחתרת מידי דהוי אשואל לאו מטעמי' קאמר כמו שפי' רש"י דכל ההנאה שלו, אלא דדעת הגמ' הוא לומר כעין שואל לדוגמא, והנה הקצה"ח שם סי' שנ"א חדית לן דאפי' לשיטת הסוברים דרודף חייב להחזיר כשהוא בעין האי חזרה לאו דוקא דאינו מחיוב בהשבה מעלי' כמו גנב וגזלן דעלמא דחל עליהם חיוב השבה בשעת הגזילה אבל האי רודף לא חל עליו בשעת גזילה שום חיוב דהא קלבד"מ וא"כ אינו מחיוב לעשות שום פעולה להשיבו אלא דלא קנה אותו והבעלים יכולים ללקחו מידו ואע"ג דהשתא כבר עבר חיוב מיתה מעליו מ"מ כיון דבשעת גניבה אינו מחיוב בהשבה א"א לחייבו אח"כ עיי"ש והדברים אינן מבוארין, אולם לפי הסברה הנכונה האמורה למעלה רווח לן עלמא דבאמת כל גזלן הי' קונה את החפץ להיות כשלו רק דמצות השבה מעכבת הקנין בגופו דצריך להשיבו אבל אם בטלה מצות השבה ע"י איזה סיבה מיד קנאו למפרע ונתחייב בתשלומין בעד הקנין שקנה, (ועיין בדיבור שלאחר זה דאם העיכוב מצד אחר אמרינן בכה"גוו גלוי מלתא למפרע) ולכן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה בשעה שקנאו ורק בתברי' או שתי' ניהו דע"י זה קנאו למפרע מ"מ כיון דביטל מצות השבה בידים וע"י מעשיו כעשה קנין הרי הפסיד לבעלים בידים מה ששווה השתא יותר דין שישלם כדהשתא כי אלו לא הי' מאבדו בידים הי' מחויב להשיב החפץ עצמו ונמצא מזיקו לכן חייב משום מזיק ולפי"ז ברודף או בבא במחתרת שבשעת הגזילה עצמה עכ"פ לא מחייב בהשבה גמורה דהא מחייב מיתה א"כ הרי קנה