שביבי אש קנו

ידיו למעלה עיין בעירובין דף מ"ח תוס' ד"ה גופו של אדם ג"א שכתבו דעם פישוט ידים הוא ד"א, ולכן משום האי כלה עורב הי' צריכין ג' אמות מעקה וזה ברור ואמת. רבות פעמים הזכרנו את דברי רבנו נ"י בסוגי' דהשבת עבוט לכן ראינו להציג אותם פה

הרמב"ם בריש ה' מלוה ולוה פסק דחובל בגד אלמנה מחזירין ממנו בע"כ אבד המשכון או שנשרף קודם שיחזיר לוקה, וכן פסק בדין חובל רחיים ורכב, אולם לענין הלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו כתב בהלכה ד' שם בשינוי לשון וז"ל עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנ' השב תשוב לו את העבוט כבוא השמש ואם לא קיים העשה שבו כגון שאבד או שנשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר עכ"ל, ועיין בדרישה חו"מ סי' צ"ב ובסמ"ע שם שהוכיחו דדעת הרמב"ם ז"ל שגם הלאוין דלא יחבול בגד אלמנה ולא יחבול רחיים ורכב ניתקו לעשה דהשב תשוב וממילא שאין צריך להחזיר רק בעת שנצרכין וכאשר כלה הצורך צריך הלוה ליתנן למלוה במשכון דהאי עשה דהשב תשוב כבוא השמש קאי על כל הני לאוין ולכן קיצר הרמב"ם בשני לאוין הראשונים יען ביאר ככל הצורך בלאו השלישי עיי"ש בדבריהם וכן הסכימו עמהם שאר האחרונים בקצה"ח ובתומים, ותמה רבנו נ"י איך אפשר לומר כן הלא כ"ע מודים דעל שני לאווין אלו בבגד אלמנה ורחיים ורכב עוברים עליהם בין שחבלן בעת הצורך ובין שחבלן שלא בעת הצורך שאין צריך להן הלוה וא"כ כל זמן שאין מחזירן עובר בכל רגע ורגע על הלאו כי לאווין אלו יש להם המשכה משעה שחובל עד שעה שמחזיר כמו בל יראה בחמץ בפסח כל זמן שאין מבערו עובר תמיד בבל יראה וכמו בגזל שכל שעה עובר על לא תגזול כמו כן בחובל כל זמן שהכלים בידו הרי הוא חובל ואין זה דומה ללאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו דהתם בביאה לביתו למשכנו עובר על הלאו ונגמר מיד ואין לו המשכה בזמן כלל, וא"כ איך נאמר דיחזיק בבגד אלמנה או ברחיים ורכב ויעמוד באיסור עד עת הצורך כי דבר פשוט הוא אם יחזיר מיד יקיים העשה, ולא עוד אלא דלפי דעת הסמ"ע צריך הלוה להחזיר את המשכון למלוה אחר עת הצורך, וזה תימה רבתא הלא כל זמן שהמשכון ביד המלוה עובר על לאו דלא יחבול ואיך יחזיר הלוה את המשכון כדי שיעבור עליו ומה שכ' שהתורה גלתה דאי עבד מהני מדכתיב השב תשוב יפלא מאוד וכי מפני שמהני ליכא איסורא והא אפי' לא הוה כתיב בה השב תשוב הוי ידעינן שצריך להשיבו לו כדי שלא ישהה בלאו דלא תחבול כמו בב"י דאפילו לר"י דמצוותו דוקא בשריפה מ"מ אם אין לו עצים לשרפו צריך להשביתו בכל דבר שלא יעבור מכאן ולהבא כמש"כ השאגת ארי' ושאר האחרונים וא"כ הכי גרע משום דכתיב בי' גם עשה דהשב תשוב? זאת ועוד אחרת דלפי דברי הסמ"ע אם החזירו לו חדא זימנא בעת הצורך ואחר עת הצורך החזירו הלוה למלוה תו ליכא לאו דלא יחבול רק עשה בעלמא והכתוב צווח ואומר כי נפש הוא חובל דאתא ללאו ובפרט לדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' בשעת הלואה אין חובלין בגד אלמנה ורחיים ורכב וממילא דאפי' מדעת הלוה אין חובלין דהא בשעת