שביבי אש קנא

אבל איסור אכילת נבלה לא מצי חייל אאיסור טרפה דאין כאן לא כולל ולא מוסיף וכן תמה הגאון בעל כת"ס בתשו' הנ"ל על התוס' עיי"ש

אולם למ"ד לקמן דף ק"ג דבהמה בחי' לאברים עומדת ניחא דאמרינן דאיסור טרפה לעולם לא חייל מחיים עד אחר שחיטה אחר שפקע איסור אבר עיי"ש ברש"י ד"ה וכגון שנטרפה, והנה האי מ"ד ר"ל הוא דסובר לאברים עומדת וא"כ לדידי' שפיר פריך הש"ס ליתני אלו נבלות דבלא"ה קודם שחיטה ליכא טרפה ולאחר שחיטה הרי פסולה בשחיטה ונבלה הוה ושפיר חל נו"ט בב"א או דנבלה לחוד חל ולא טרפה כי טרפה תחלת נבלות (כמו שביארנו לקמן בד"ה "ביו"ד סי' כ"ז" עיי"ש) אבל לר' יוחנן דפליג לקמן על ר"ל וסובר בהמה בחי' לאו לאברים עומדת ודאי לא קשה קושי' הש"ס כנ"ל וא"כ תימא איך מתרץ גם ר"י קושי' הגמ' באמרו כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה, מזה הוכיח הרמב"ם ז"ל דר"י חולק גם בפי' משנתנו כאן וסובר דכל פסול בשחיטה נבלה מחיים הוה וה"ה ממילא נקה"וו דהוה ג"כ כפסול בשחיטה דהא בהא תלי' כמו שביארנו לעיל ולכן פסק כר"י דהלכתא כוותי' נגד ר"ל ודחה גם התוספתא מהלכתא מה"ט דר"י תנא הוא ופליג, ואולי מכאן הוכיח הרמב"ם ז"ל דינו דשחיטת נכרי וקוף דפוסל בתוספתא מקרא דוזבחת ואכלת אינו אלא אסמכתא דנלמד מר"י דסובר נקהו"ו ופסה"ג נבלה מחיים הוה וזה דוקא מטעם שחיטה פסולה כנ"ל ודו"ק היטב כי הדברים עתיקין וקילורין לעינים

גמ' חולין דף ל"ג שם אין מזמנים נכרי על בני מעיים, ופי' רש"י ז"ל משום ריאה, והנה כל האחרונים ז"ל נלאו למצוא פשר דבר מדוע נקט רש"י דוקא ריאה ולא לב וכבד, והנראה לרבנו נ"י בזה, דהנה ידוע הפלפול בין האחרונים בניטל הלב אי ישנו במציאות שיחי' אח"כ או לא ועיין בפלתי שכתב דהרמב"ם ז"ל השמיט נטילת הלב ולא חשבו ולא מפני שאין בגדר המציאות שיחי', אלא מפני שלדעתו הוי בכלל נבלה אבל לא מצא זאת מפורש בדברי חמז"ל לכן שתק מכל וכל, אבל רבנו נ"י מצא מפורש ברמב"ם דניטל הלב אינו במציאות שיחי' וז"ל במע"ק פ' ט"ו ה' ב' הקדיש לבה או ראשה דבר שמתה בו, הרי לפניך שהרמב"ם ס"ל דבלי לב א"א לחיות אפי' רגע והוי כמו התיז ראשה דמה שמפרכסת אח"כ הוי כזנב הלטאה, ולא עוד אלא שהקדים לב לראש דזה יותר פשוט אצלו, והנה הבמ"ע המה הריאה והלב והכבד, והשתא אם נאמר דלר"ל גם הלב והכבד המה כמאן דמנחי' בדיקולי' האיך מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ"ד הלא אז מיד בשחיטת הקנה הוי כמתה ממש ואיך תועיל פרכוס במסוכנת הא הוי כזנב הלטאה, ואיך שוחט אח"כ את הושט וכי מתה עומד ושוחט ולא עוד אלא דלא שייך בה תו אמה"ח כיון דמיד בשחיטה הוי כמתה ממש אעפ"י שמפרכסת, והלכה רווחת דבהמה שחוטה כחי לכל דבר אלא ודאי דוקא ריאה קאמר ר"ל דהוי כמנחי' בדיקולי' כיון ששחט הקנה יען עיקר חיותה תלוי בקנה כי פעולתה הנשימה ובפסיקת הקנה בטלה פעולתה אבל לב וכבד אעפ"י שתלוים בקנה מ"מ אין עיקר חיותם מן הקנה רק מן הגוף כאשר אנו רואים לעינים שקנה הלב וקנה הכבד מתפצלים ומתרחבים למטה בגוף, ויפה כיון רש"י לומר דאין מזמנים משום ריאה אבל משום לב וכבד מזמנים דע"כ לאו כמנחי' בדיקולי' דמיין ודו"ק כי הוא דבר יקר מאוד.