שביבי אש קנ

ולא נבלה, ורבנו נ"י הוכיח דהתוס' מוכרחים לסבור כך ושיטתם נצמחת ממה שסברו כאן בא"ד דפסה"ג אינה נבלה מחיים רק טרפה בעלמא אלא דאין שחיטה מועלת בה והא בהא תלי' אבל הרמב"ם ז"ל חולק על שניהם דפסק בפ"ג מה' שחיטה דפסה"ג וגם נקובת הוושט בכל שהוא נבלה מחיים המה

והנה לכאורה מר"ל דלקמן דמתרץ כאן ששחט במקום חתך וכאן ששחט שלא במקום חתך, יש ראי' לשיטת התוס' נגד הרמב"ם גם בשני הדינים הנזכרים דאם נאמר דמחיים כבר איכא כאן איסור אכילת נבלה איך תועיל השחיטה שאח"כ לטהר מידי נבלה דהא טעמא של הרמב"ם ז"ל דהוה נבלה מחיים הוא משום דתו אין שחיטה מועלת בה דכל טרפות בסימנים הוה כשחיטה פסולה והרמב"ם בזה לשיטתי' אזיל דהוא ז"ל פסק בפ"ב מה' אבות הטומאה דשחיטת עכו"ם אינו מטמא אלא מדרבנן ועיי"ש בכ"מ דלדידי' גם שחיטת קוף מהני לטהר מידי נבלה אם נשחט כראוי' וצ"ל דמש"כ הרמב"ם בפ"ב הי"ב דנפלה הסכין ושחטה דהשחיטה פסולה משום שנאמר וזבחת עד שיהי' הזובח אדם אסמכתא הוא וכמש"כ הכ"מ שם בה' אה"ט עיי"ש, וא"כ נצמח לן חומרא מזה דכל מעשה טרפות בסימנים כשחיטה פסולה תחשב דכיון דלא בעינן בר זביחה לשחיטה מה לי קוץ המנקב את הסימנים או שוחט שמקלקל בשחיטה, וזה ברור בדעת הרמב"ם ודלא כמש"כ הרא"ש יוסף ז"ל בטעמא של הרמב"ם דמש"ה פסה"ג ונקה"וו נבלה דכל טרפות בסימנים חמור כיון דהוא מקום שחיטה ואין בזה טעם ולא עוד אלא דנפרך ממה שמנה הרמב"ם ז"ל בפ"י השבעים טרפות ובתוכם גם נהפך הושט במראיו ונדלדלו הסימנים ואי כדעת הר"י הלא גם אלו בתוך הנבלות יחשבו כיון דהמה טרפיות בסימנים אלא ודאי כמש"כ דניקב או נפסק כשחיטה פסולה תחשב אבל נהפך מראה וושט או נדלדלו הסימנים אינו מעשה שחיטה כלל וזה ברור, וא"כ איך מחלק ר"ל בין מקום חתך כיון דכל עיקר הטעם דנבלה מחיים הוה הוא משום דכבר נפסלה בשחיטה פסולה ואיך תחזור להכשרו לטהר בשחיטה שני' וגם הדין השני דנקובת הוושט נבלה נפרך מר"ל דבשלמא לענין פסה"ג יש מקום לחלק בין שחט במקום חתך או לא אבל בנקב כ"ש בושט מה לי מקום חתך או מקום אחר הרי דע"כ ר"ל הי' סובר כדעת התוס' דאין כאן רק טרפה בעלמא ורק השחיטה אינו מועלת במקום חתך דמתה הבהמה ע"י שחיטת סי' אחד אבל בשחט שלא במקום חתך דאיכא שני סימנים שחוטים בהכשר מטהר השחיטה מידי נבלה ככל שוחט את הטרפה דעלמא, וממילא דבושט שניקב דלעולם שוחט שני סימנים ליכא למימר דלא מועלת השחיטה לכן אין כאן רק טרפות ולא נבלות

אולם הרמב"ם ז"ל הוכיח דר' יוחנן ע"כ חולק בזה על ר"ל וסובר דהוה נבלה מחיים ולא חילק בין קנה לוושט, דהנה קושי' התוס' בהאי דיבור ורמינהו כראי מוצקת דניהו דנבלה הוי אבל לא פקע מני' איסור טרפה והתנא דאלו טרפות הלא באיסור אכילה קעסיק ושפיר קאמר אלו טרפות, ומה שתירצו דהתנא מיירי לאחר שחיטה והוי ל"ל נבלה שהוא עיקר האיסור חוץ ממה שתי' זה דחוק הוא נפרך דלעולם לא חל איסור נבלה אטרפה כאשר התוס' בעצמם כתבו כן בזבחים עיי"ש וניהו דלא מהני השחיטה לטהר מידי נבלה