שביבי אש קמט

לגר למכירה דנכרי ואיך יתכן דנכבד הכלב מן הגר שאנו מצוין להחיותו עד שנותנים לו נבלה הפחותה ולכלב נותנים הטרפה הנכבדה ממנה אתמהה? אבל האמת יורה דרכו ועד לעצמו, כי הקרא בפ' ראה מדבר מנבלה שנתנבלה בשחיטה שהיתה מותרת גם לישראל במדבר לר"ע אבל כשנכנסו לארץ ונצטוו על השחיטה כל נחירה נבלה מקרי, ולכן במדבר לא הי' מקום לאסור להם נבלה דאי מתה מאלי' זאת גם לב"נ אסור ועיין בתוס' לקמן דף צ"א ע"א סוף ד"ה כמ"ד שכתבו דב"נ נצטוו על הנחירה וכן משמע ממה שאמרו לקמן דף ל"ג ע"א דעכו"ם בנחירה סגי להו ובמיתה תלי' מלתא הרי דעכ"פ נחירה בעינן וכן הוא לקמן דף צ"ב ע"ב לחדא לישנא שברש"י דאין שוקלין בשר המת במקולין עיי"ש בהגהות ר' הירש חיות ומהרש"ש זצ"ל וכן הביא רבנו נ"י עוד ראי' קצת ממה דפריך בסנהדרין דף נ"ט ע"ב על הא דרב דאדם הראשון לא הותר לו בשר מהא דתני' דמלאכי השרת היו צולין לאדם בשר, וקשה דלמא בשר שמתה מאלי' היו צולין וזה לא נאסר מקרא דלכם יהי' לאכלה ולכל חית השדה דמשם לא נשמע אלא דאסור לו להמית חית השדה אבל בשר המת הרי הוא דומם כעשב השדה לאחר התלישה וכן כתבו התוס' שם דף נ"ו ע"ב ד"ה אכל תאכל אלא ודאי דבשר המת אסור בלא"ה, ולא עוד אלא אפי' טרפה המפורש בקרא דהוא דרוסה שטרפה חית השדה אינה ראוי' ליתנה לגר ונכרי, וכן כראה מלשון הרמב"ם ז"ל שכ' בריש פ"ד מה' שחיטה שטרפה האמורה בתורה הוא הנוטה למות ועדיין לא מתה ובפ"ד מה' מ"א הלכה ז' לומד מלכלב תשליכון אותו שהוא הנוטה למות עד שיעשה אותה בשר הראוי' לכלב עיי"ש הרי דמפורש אומר דהקרא דלכלב תשליכון אתא לומר דטרפה דקרא אינה ראוי' אלא לכלב ולא לאדם אבל אנן דמוכרין טרפה לנכרי צ"ל היינו אותן הח"י טרפות שהמה הלממ"ס שאינם חיין יב"ח אבל אינם נוטים למות בקרוב, אבל נבלה שצותה התורה ליתנה לגר או למכרה לנכרי הוא נבלה שנתנבלה בשחיטה, ומזה נלמד דכיון דבכניסת לארץ נצטוו על השחיטה שוב כל נחירה חוץ משחיטה כנבלה תחשב, ויש מקום להסביר זאת ע"פ מש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שחיטה הלכה י"ז וז"ל כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת חולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר עכו"ם וכו''' עכ"ל, מדברי הרמב"ם אלו נלמוד דלא סבר כדעת התוס' שכתבו בכמה מקומות במס' זו דנחירה בסימנים בעינן אלא כל מיתה שדרך להמית לצורך אכילה נחירה מקרי ולאו נבלה הוא כי הומתה לצורך אכילה כדרך שממיתן ולפי"ז אחר שנצטוו ישראל על השחיטה כל אופן אחר לאו כדרך מקרי והוה שפיר כמתה מאליה, וזה הוא סברת ר' ישבב האמיתי אשר ר"ע הודה אלי' דכל שלא נשחטה כהלכתה נבלה הוה ומטמא במשא ודו"ק

שם תוס' ד"ה ורמינהו אלו טרפות בבהמה פסוקת הגרגרת, מהא דהשמיט התוס' נקובת הוושט וציין רק פסה"ג נראה דעת התוס' דנקובת הושט לאו נבלה הוה רק טרפה בעלמא כשאר טרפות וקושי' הש"ס הי' רק מפסה"ג וכן כתב הגאון בעל כת"ס בתשובותיו ליו"ד סי' כ"א

והנה הכ"ס ז"ל כתב דהתוס' יחידאה הוא בדבר הזה אבל באמת ההגהות רעק"א ביו"ד סי' ל"ג הביא תוספתא מפורשת דנקה"וו רק טרפה הוה