שביבי אש קמח

הנכרי וגמר ישראל דפסול לכ"ע הרי דהרמב"ם בכיון לא פסק דינא דא דחייב משום דלא פסק כמ"ד ישנו לשחיטה מתחלה וע"ס ורק בפסול הקרבן ופסול השחיטה נתן טעם לדבריו כי גם אידך מ"ד מודה דישנה לשחיטה מתחלה וע"ס ודו"ק היטב, והדברים עתיקין ברורים להמעיין בהם בנחת

דף ל"ב ע"א שחט את הוושט ופסק את הגרגרת וכו' ר' ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טריפה וכו' והודה לו ר"ע ויש לראות ר"ע קודם חזרה איזה סברה סבר לומר דשחיטה פסולה כזו תטהר מידי נבלה, ועיין במהר"ם כאן שכ' דר"ע קודם חזרה סובר דשחיטת סי' אחד מהני עכ"פ לטהר מידי נבלה והנה חוץ מזה דלא ידעינן מנין לר"ע דבר זה, יותר יש לתמוה כי בתוספתא כאן שנינו בפירוש דאפי' החליד הסכין תחת שני הסימנים ופסקן אמר ר"ע רק טרפה ואסורה באכילה, ונראה לרבנו נ"י דבר חדש והוא דר"ע אזיל לשיטתי' דלעיל דף י"ז קאמר דבשר נחירה אישתרי להו במדבר אע"ג דודאי נבלה אסורה להם הרי דנחירה היתה מטהרת מידי נבלה ולא מקרי נבלה אלא מתה מאלי', והי' סובר ר"ע דניהו דבכניסה לארץ נצטוו על השחיטה אין זה אלא למצוה וכל האוכל בשר נחירה עובר בלאו הבא מכלל העשה דוזבחת אבל נבלה מאן דכר שמי' כי מנין לנו דהנחירה אינה מטהרת מידי נבלה גם עתה כמו במדבר ומה דקאמר ר"ע טרפה היינו דאסורה באכילה כטרפה ולאפוקי דאינה נבלה לטמא, ועיין לעיל דף י"ז דפריך על ר"ע ממשנה דהנוחר והמעקר פטור מלכסות אמאי פטור מלכסות ומשני כיון דאיתסר איתסר, ועיי"ש בפרש"י ז"ל ובמה שתמה שם בהגהות מהרש"ש דמה פריך הש"ס דלבעי כיסוי דאפילו לית לי' לר"ע דרש דאשר יאכל בראוי לאכילה הכתוב מדבר אבל עכ"פ גמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ והאי נוחר לאו שוחט הוא, אבל לפי האמור ניחא דהש"ס הי' סובר בדעת ר"ע כיון דנחירה במדבר היתה מטהרת הרי כשחיטה תחשב וכמו שאמרו שם למעלה נחירתן זו הוא שחיטתן וניהו דאח"כ נצטוו על השחיטה אבל עדיין הנחירה במקומה עומדת לטהר וממילא דנבעי כיסוי גם עתה כמו במדבר וע"ז משני כיון דאיתסר איתסר וכחזרת ר"ע דהודה לר' ישבב דכל פסול בשחיטה נבלה

ועתה חל עלינו חובת ביאור להיפך מנין לנו באמת דהנחירה אינה מטהרת מידי נבלה וע"י מצות שחיטה נעקרה הנחירה לגמרי, ואומר רבנו נ"י דדבר זה נלמד ממקרא מלא מלאו דנבלה שנאמר בפ' ראה דכתיב "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" הנה לא מצינו בכל ד' ספרים הקודמים לאו זה דאכילת נבלה רק כאן במשנה תורה וכבר תמה הרמב"ן ז"ל עה"ת ריש משנה תורה על כמה מצות שנתחדשו במשנה תורה וכתב דאולי באמת לא נהגו במדבר או מחמת דלא שכיחו לא נאמרו תחלה וכל זאת לא שייך בלאו דנבלה, ולא עוד דממה שאמר לגר אשר בשעריך תתננה נראה בעליל דמדבר אלאחר כניסה לארץ דבמדבר אין להם לא גר תושב ולא שערים, עוד יש לתמוה דבלאו דטרפה אמר לכלב תשליכון ובנבלה אמר ליתנה לגר או למכרו לנכרי, ורש"י ז"ל בפסחים דף כ"ב הביא לן מדרש דנכבד הכלב מן הנכרי ודבר זה לא נתקבל על הלב ובפרט שגר כתיב בפרשה וצוה לן ליתנה לגר משום דאתה מצוה להחיותו כמו שאמרו שם בגמ' דהקדים נתינה