שביבי אש קמד

לרבנו נ"י לישב בטוב טעם ודעת, דהכה זאת ידוע דבמלאכת שבת וכן בשאר דברים מחשבין אנו כמעשיו כל מה שבא מכחו ונעשה בהגרמתו דאמרינן אשו משום חציו, וא"כ בשוחט דחייב משום נטילת נשמה, האי מלאכה אחת הוא מתחילת השחיטה עד יציאת נשמתה, וכולה בכלל נטילת נשמה תחשב והכל הוי כמעשיו ושפיר חייב על רגע אחרונה דהא מעשיו גרמו לה, ולפי"ז ניהו שבשעת שחיטה לא מצינן לחייבו מפני שהוא מקלקל אבל כשתצא נפשה דאז יצאה מידי אבמה"ח והוי מתקן, שפיר חייב מפני האי תיקון דזה נמי בכלל מעשיו הוי, משא"כ בחובל וצריך הדם לכלבו שפיר כ' ר"ת שפטור מפני דהתיקון לא בא בשעת המלאכה רק בשעת יציאת הדם משום שצריך לכלבו וזה ודאי לא הוי המשך מעשיו הראשונים דהא הדם אינו יוצא לכלבו רק הוא נותנו וזה לא הוי סוף מעשיו אבל בשחיטה ע"כ תמות ותצא מידי אבמה"ח והוי שפיר המשך מעשיו ודו"ק

בדף ט"ז ע"א פריך בגמ' תרי ברייתות אהדדי, דתני חדא השוחט ממוכני שחיטתו כשרה ותני' אידך שחיטתו פסולה, ומשני הא בסרנא דפחרא והוי כח גברא והא בסרנא דמיא ולא הוי כח גברא ואב"א הא והא בסרנא דמיא וכאן בכח ראשון וכאן בכח שני, והקשה רבנו נ"י הא גם בסרנא דמיא הרי השוחט מקרב את הנשחט אל הסרנא ואמאי לא הוי כח גברא הא בכה"ג חייב לענין רוצח ונזקין וגם לענין מלאכת שבת, ולא מבעי' לפי דעת התוס' סנהדרין ע"ז ע"א ד"ה סוף חמה לבא, דאין בין מקרב האש אצל הדבר או הדבר אצל האש דאידי ואידי אשו משום חציו ננהו וחייב הכא נמי ליחשב ככחו אלא אפי' לפי תי' השני שבתוס' שם דפטור במקרב הדבר אל האש, היינו דוקא בסוף חמה לבא אבל אם כבר באה החמה חייב וא"כ הכא במקרב את הנשחט אצל המוכני למה לא יחשב כח גברא, שוב ראה שישב על מדוכה זו הגאון מהר"ם שיק ז"ל באו"ח סי' קי"ד, ונדחק לומר דבאמת אינה פסולה אלא מדרבנן, יעוי"ש וזה דוחק גדול אשר אין דרך רבנו נ"י לכנס בעובי הקורה של דחוקים מחמת קושי'. אבל הנראה לו ליישב דהנה בב"ק דף ו' ע"א בתוס' ד"ה לאתויי בור המתגלגל חדשו שם התוס' דאם שנים או יותר עשו היזק ואחד מהם הוא אדם חייב האדם על כולן והמה פטורין משום דהוא בר דעת ולפיכך בנטל כלב החררה והלך לגדיש שפיר פריך דלחייב נמי בעל הגחלת משום דכלב לאו בר דעה הוא משא"כ אם אחד הדליק את האש ובא אחר ושרף בו טלית חבירו, אז ודאי פטור בעל האש משום דמזיק הוי בר דעת אע"ג שבלא האש לא הוי נגמר ההיזק והוי כשנים עיי"ש, ולפי"ז נאמר דמי שמקרב הדבר אצל האש או המים כיון שהאש והמים לא באו מכחו הוי כשנים שעשו דהיינו האדם והאש ואעפי"כ האדם חייב גם על האש משום דהוא בר דעת דלא מיעטה התורה שנים שהרגו רק בשניהם בני דעת, אמנם לענין חיוב מיתה ותשלומין מחייבין את האדם אף על שותפו אם אינו בר דעת, משא"כ לענין שחיטה בעינן שכל השחיטה תהא מכח גברא בר זביחה כדעת המחבר יו"ד סוף סי' ב' ודלא כהש"ך ודעימי' (ואולי כאן גם הש"ך מודה, דיש לחלק בין שניהם שוחטין בסכין האדם והקוף ובין הא דהכא דהמים שוחטין כולה והאדם רק מקרב הנשחט ודו"ק) וכיון דמים סייעו לו הרי לא נשחטה