שביבי אש קלח

דאף בדיעבד בעינן אח"ר אי ליתנהו קמן דנישיילינהו ולא סמכינן ארוב וזה ברור בכוונת התוס' ודו"ק

בטור יו"ד סי' א' כתב דקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו אם שחטו בינו לבין עצמו כשר, ותמהו עליו הלא אין לקטן שום נאמנות ומאן יימר ששחט כהוגן, ותי' בפלתי דלגבי מומחה לא בעינן הגדתו שהרי מצא תרנגולת שחוטה בשוק מותרת דרוב מצויין אשמ"ה. וכן מומר ששח. אע"ג דאין לו שום נאמנות כשר דכיון דמומחה הוא ודאי שחוט כהוגן ולא חיישינן שמא אירע לו איזה קלקול והכי נמי גבי קטן, ותמה עליו רבנו שליט"א איך דימה זל"ז הלא שאני ושאני, דגדול בר דעת רצונו תמיד לשחוט כהוגן ומן הסתם אין קלקול יוצא מתחת ידו אבל קטן פגיעתו רעה ואע"ג שיודע לשחוט כראוי מ"מ פעמים מקלקל לדעת שהוא מועד לכך לחבל ולהשחית, והשתא מאן ערב לן שלא רצה עתה לנבל וצע"ג, ומכח הדברים האלה הקשה רבנו כ"י קושי' עצומה על הא דדייק בגמ' שמא קלקלו" לא קתני אלא שמא "יקלקלו" ש"מ שאין מוסרין להן חולין לכתחלה והא שפיר נקט לשון לכתחלה להשמיענו שגם קטן מומחה שחיטתו פסולה מטעם שמא יקלקל במזיד כי על זה מורה לשון לכתחלה כמש"כ התוס' שם ד"ה התם עיי"ש, אחרי זאת מצא רבנו נ"י שתי קושיות הללו בספר יריעות שלמה בבית יד שלו ה' י"א והוא ז"ל מתרץ הקושי' השניה בדרך רחוק מאוד, אולם לרבנו נ"י כראה דלק"מ עפ"י מ"ש הר"ן בחידושיו דלגבי כותי ניהו דאמרינן דאינו חשוד לקלקל בידים מ"מ כיון דלא איכפת לי' אם יתקלקל דלא חייש אלפני עור, חוששין שמא ישחוט בלי זהירות ויארע לו קלקול אבל מומר מדקדק עד מקום שידו מגעת, ולפי"ז גם בקטן ניחא, דלא צריכין לטעמא שמא יקלקל ברצון אשר על זה מורה לשון "יקלקלו" דהא בלא"ה לא עדיף מכותי דגם הקטן עכ"פ אינו חושש אלפני עול וישחוט בלי זהירות ושפיר קמדייק בגמ' ודו"ק

גמ' שם דף ג' כלהו כרבה בר עולא לא אמרי להך לישנא דאמרת הכא עיקר אדרבה התם עיקר דבקדשים קאי, להך לישנא דאמרת התם עיקר והכא איידי דתני טמא בחולין תני נמי טמא במוקדשין טמא בחולין גופי' לא אצטריך, דחולין שנעטה"ק לכק"ד, וכתבו בתוס' ד"ה חשנעטה"ק וז"ל האי טעמא הוי מצי למימר נמי ללישנא קמא, והוא לכאורה קושי' עצומה, וכ' לרבנו נ"י לישב בטוטו"ד דהנה לכאורה קשה למה לא נאמר ללישנא בתרא דהא גופא אתא לאשמעינן דחולין שנעטה"ק לאכק"ד לכן שוחטין בהן אפי' טמא ובלא סכין ארוכה, אלא דזה א"א לומר דא"כ מה בעי הכא במס' זו ומה ענין זה לכאן בריש ה' שחיטה, דבשלמא אי סובר דכקודש דמי ואשמעינן דבסכין ארוכה מותר לשחוט שייך שפיר בעניני שחיטה אבל אי לאכק"ד ולא בעי סכין ארוכה א"כ עיקר כוונתו להשמיענו דלאכק"ד, לזאת אין כאן מקומו ומאי בעי הכא, אמנם אם נאמר כלישנא קמא דהכא עיקר לאשמעינן דינא דטמא במוקדשין, וחולין דרישא אגב גררא נקטא שפיר מצינן למימר דהא גופא אתא לאשמעינן דחולין שנעטה"ק לאכק"ד ודו"ק כי אמת ונכון הוא

דף ד' ע"א גופא אמר רבא מומר אוכל נבילות לתאבון בודק סכין ונותן לו, ומסיק בטעמא דלא שביק התירא ואכל איסורא אבל בלא בדיקת