שביבי אש קלב

מצאנו באחד מהם ביאור וסברה לפרש במה פליגו חזקי' ור"י ומה טעם יש במחלקותם ובפרט כי דברי ר"י המה כפלא מבהיל דלמה זה נחלק בהזיקות בין ניכר לעינים לאינו ניכר לעינים הלא בשניהם כאחד הפסיד ממון חבירו והוציאו נקי מנכסיו, אמנם רבנו נ"י בקע כשחר אור בין חשכת עבים ומקום הניחו לו מאורי אור להתגדר בו וחלקו אמרה נפשו כי פלוגתא דא תליה במחלוקת הרמב"ן והראשונים ז"ל דפליגו אי איסורי הנאה יש להם בעלים או לא כי לדעת הרמב"ן ז"ל אה"נ לית להו בעלים כלל ולכן לא עביד איסורא אם מכרן או החליפן כי אין בידו למכור מה שאינו שלו וכל הלוקח דמים בעד אה"נ או שהם גזל בידו או מעות מתנה (ועיין בשו"ת חת"ס או"ח סי' קי"ב אולם שאר הראשונים חולקים על הרמב"ן וס"ל כי אה"נ יש להם בעלים ושלו מקרי וממילא ממכרו ממכר וחיליפיו חליפון ננהו אלא דעבד איסורא שלקח רשות לעצמו למכרם ולהחליפם דהא המכירה נמי הנאה מקרי שמתעשר על ידה והנה פלוגתא זו בעצמה תלי' אי אמרינן שאיסורי תורה איסורי חפצא המה או אמרי' דאיסורי גברא נינהו דאם נאמר שאיסורי חפצא הויין אז הוי האי חפץ האסור כהפקר גמור ואין בו דין ממון ואע"ג דלגבי נכרים שלא נאסר להם, דין ממון יש לו מ"מ לגבי ישראל הוה כחפץ שאינו שוה כלום ולית לי' בעלים, אולם אם כאמר כי איסורי גברא נינהו ולא איסור חפצא אז ודאי דין ממון יש לו דאיך יתכן לומר שאינו שוה כלום דהא לא אסרה התורה אלא לגברא ליהנות ממנו אבל מ"מ החפץ בעצמו דמים לו ושלו מקרי כי עדיין תלוי בדעתו אם ירצה לקיים מה שאסרה תורה, וממילא מכירתו מכירה אלא דעבר אמימרא דרחמנא, וכמו שהוא באה"נ כן הוא ג"כ באיסורי אכילה דאם נאמר דהויין איסור חפצא אז נפחת משווי' של החפץ בעצמו ע"י האיסור דרבע עלי' וניהו דבכל אופן יש להם בעלים כי איסורי אכילה ממון בעלים המה מ"מ הפחת הנפחת מוכח בחפץ עצמו משא"כ אי נימא דאיסורי גברא המה אז לא נפחת מדמי החפץ בעצמו מידי והאיסור הוא ענין העומד חוצה לו, ובזה נמצא סברה נכונה למ"ד ע"א נאמן באיסורין ואעפ"י שבכל דבר שבממון בעינן שנים ואין כח ביד ע"א לחייב ממון והלא גם באיסורין מפסיד ממון חבירו ואיך יהא ע"א נאמן אולם הוא הדבר אשר דברנו והאי מ"ד ס"ל כי איסורין איסורי גברא נינהו ולא מקרי הפסד בגוף החפץ רק גרמא בעלמא והעד אחד לא הפסיד בחפציו כלום לכן נאמן, ועיין בר"ן קידושין פ' האומר בסוגי' דע"א נאמן באיסורין שהביא שם קושי' אחת על הא דתני' דאם אחד אומר ממון של אביכם שהטמין בשידה תיבה ומגדל של הקדש הם של מע"ש הם בשדה נאמן בבית אינו נאמן ומקשין למה בבית אינו נאמן למ"ד ע"א נאמן באיסורין ותי' הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל דשאני האי עדות דהוי הוצאת ממון מרשות בעלים כי אם הם של הקדש או של מע"ש אז אינם של בעלים והוי ככל דבר שבממון דאין ע"א נאמן בו, הרי דהרמב"ן ז"ל בעצמו ס"ל דבאיסור דמוציא בו ממון מרשות בעלים כי הכא במעות של הקדש או מע"ש, אין ע"א נאמן בו וה"נ בכל איסורין אי נאמר איסור חפצא נינהו אין ע"א נאמן בהם וע"כ צ"ל דמאן דס"ל ע"א נאמן ס"ל ג"כ דאיסור גברא הם, (ודברי הרמב"ן ז"ל תמוהין וסותרין א"ע דהוא ז"ל ס"ל דכל אה"נ לית להו בעלים וא"כ מה בין הקדש או מע"ש לשאר איסורין למ"ד