שביבי אש יג

נוכל לומר כי קמח שרה אמרה ותיבת סולת הכתוב אח"כ נשובה אל אברהם

, אבל שפתים ישק רבנו ני' משיב דברים נכוחים, כי הנה יותר מזה יפלא על אברהם כי נדיב לב כמוהו, אשר שחט שלשה פרים כדי להאכילם שלשה לשונות בחרדל מה נאה על ככה לקפוץ עת ידו מתת מעט סולת וצוה ללוש קמח, ומה גם כי אמר עשי עוגות עוגות מאי בעי התם אצל בשר חמאה וחלב הנאכלין לכל אדם בכל מקום עם לחם? אולם רוח אחרת היתה עמו: בזה יען כבר בשר אותו ה' לאמור! אבל שרה אשתך יולדת בן למועד הזה, לכן מורא עלתה על ראשו אולי תשוב אז לנעוריה בהיות לה אורח נשים ויטמא הבצק וכאשר באמת כן היה שפירסה נדה לזאת צוה לה לקחת קמח ולא סולת כי סולת אמרו בתלמוד א"א בלא לתיתה והוכשר לקבל טומאה, ואמר לה עשי עוגות ללוש אותן במי פירות שאינן מכשירן, וכל זאת עשה למען אל יחסר גם לחם בסעודה

, אולם שרה לא נתנה אוזן קשבת לדבריו ותקח סולת, ומדוע זה שנתה מדברי אברהם ואם הוא צוה קמח הלא דבר היא, ואיך מלאה לבה לשנות? אלא מכאן שאשה עיני' צרה באורחים, והיא גם היא ידעה בנפשה כי יבא לה כדרך נשים שהרגישה איבריה כבדין וחשבה אולי תטמא העיסה, ודו"ק

בן בקר רך וטוב: רשי" ג' פרים כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל ונראה לרבנו ני' לרמז זאת בקרא כי נתן לפניהם לשונות ע"פ מה שהביאו במדרש איכה מחכמת הילדים בירושלים שאמרו לאחד מהם כי יבוא בעד פרוטה דבר מאכל היותר טוב הלך והביא לשון, ואח"כ אמרו לו להביא מאכל היותר רע והביא ג"כ לשון ומענה בפיו כי הלשון אם נתבשלה היטב ורכה היא לית טב ממנה ואם קשה היא לית ביש ממנה. והנה פה כתוב רך וטוב, משמע שהיה טוב יען היה רך והיא היא הלשון וליכא מדי דלא רמיזא באורייתא

ויאמרו אליו איה שרה: רש"י נקוד על איו שבאליו וכו' לומר לך שאף לשרה שאלו איו אברהם. ונראה לרבנו כי' לרמז זאת כי שאלו לשרה איו, כי אם נקח אות למד הנשארת בתיבת אליו בלי נקודה ונשליכנה לתוך תיבת איה יעלה בידינו "אליה" כלומר "ויאמרו אליה איו ודו"ק

ויאמר אל תשלח ידך אל הנער וכו') כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בכך את יחידך ממני: הנה בנסיון העקידה הראה אאע"ה אותותיו שתים: ראשונה כי הוציא לטבח את בנו יחידו מחמד נפשו וילד שעשועיו היקר לו מכל חמדה רצה לשפוך דמו כמים המוגרים, בזה הראה מה עזה אהבתו את ה' רשפיה רשפי אש ושש הוא על אמרותיו כמוצא שלל רב, שנית עת אשר קרא אליו מלאך האלהים אל תשלח ידך אל הנער, הפליא לעשות בהיותו אז נכסף מאוד לעשותו כלה ואהבתו יתברך בערה בו כלבת אש, אעפי"כ השיב אחור ימינו מלעשות לו מאומה, וזה מורה מה רבה יראתו את ה' ועצומה היא מאוד כי חשך ידו מלשחטו אף כי התאוה תאוה עד מאוד לעשותו כליל, כאשר אמרו בתלמוד כי אמר אעשה לו עכ"פ חבלה, והמלאך השיבו אל תעש לו מאומה, והוא יראת התרוממת אשר גדלה למעלה מן האהבה בבחינת והחיות רצו ושוב. להיות נסוג אחור בעת התלהבות הגדולה וזהו שאמר כי עתה ידעתי כי "ירא אלהים" אתה, כי הגעת למדרגת יראה עלאה באשר "ולא חשכת את בנך את יחידך"