שביבי אש קכט

אלא גרמא בנזקין ולא מחייב על הנזק עצמו איך נחייבו יותר על ההגבהה שהוא רק לצורך האי גרמא, מעל הנזק עצמו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא? ואיך מקרי מגבי' ע"מ להזיקו כיון דמעשה הנזק בעצמו לאו נזק מקרי, אלא ודאי דהתם מצד הוצאה מרשות קאתינן עלי' דעל זה מחייבין אותו בהשבה מעלי' כמו גזלן גמור אבל מצד הנזק הי' פטור דגרמא בעלמא הוא, ולפי"ז גם מש"כ המחבר הנ"ל דספיקו של הש"ך הוא דוקא כשנאבדה אח"כ ע"י איזה אונס אחר אבל כשנאבדה בהכישתו לחוץ פשיטא דחייב כמו בדוחף בידים המטבע לים שחייב בהשבה, גם זה ליתא דאם הי' דומה להתם הי' פשיטא דחייב וק"ו הי' דמה התם שלא נעשה נזק כלל וגם לא הי' במחשבתו להזיק רק גרמא מ"מ חייב ק"ו הכא דהי' בדעתו לאבדה ואפשר דבאמת נאבדה ע"י מעשיו גם בלא סיבה שאירע לה אח"כ ודאי דחייב ובמה מסתפק הש"ך ומה עלה בדעתו לפטרו בכה"ג, אבל ברור הוא כשמלה דספיקו של הש"ך הוא אפי' בנאבדה ע"י הכישתו מ"מ לא יתחייב ומטעם אחר ודבר זה תלוי בפלוגתא רברבתא התוס' והרמב"ם שנחלקו בגזלן אי חזרת דמים הוי השבה דלדעת התוס' מכות דף ט"ז אף בחזרת דמים מקיים מצות השבה ולדעת הרמב"ם בידו החזקה ריש ה' גזילה דוקא בחפץ עצמו מצי מקיים מצות השבה אבל תשלומי כסף אינו מצד והשיב רק מצד חיוב תשלומין

והנה רבנו נ"י בקונטרסו בסוגי' דהשבת העבוט צלל במים אדירים עמוק עמוק מי ימצאנו והאריך לבאר מחלוקת רבותינו התוס' והרמב"ם לפלגות דעותיהם וליבנן כעמר חיוור ושם הוכיח משמעתן דמחתרת (סנהדרין ע"ב) מפי' רש"י ותוס' ובעל המאור דלכו"ע חיוב אונסין הוי מצד שהגזלן קונה החפץ למפרע ולא מטעם דכל הנאה הוא שלו כשואל דהא הגזלן לא קיבל ע"ע חיוב שומרין והרבה להביא ע"ז ראיות גדולות וקבועות, ולפי"ז נאמר דניהו דהמושך חפץ חבירו להוציאו מרשותו חייב במצות השבה כמו הגזלן דמה לי שהוציאו להחזיקו לעצמו או להזיקו דבשניהם כאחד מפסיד את חבירו ולכן ודאי מחייב בהשבה מעלי' כגזלן מ"מ לענין חיוב אונסין לחייבו אם נאבד החפץ מן העולם זה תלוי בשיטת המאורות הגדולים שזכרנו התוס' והרמב"ם דאם נאמר כדעת התוס' דעדיין מצי לקיים מצות השבה ע"י חזרת דמים שפיר חייב גם אחר שנאבד כדי לקיים מצות השבה אבל לשיטת הרמב"ם הוא השיטה המחוורת כדמוכח מסוגי' דמחתרת הנ"ל חילוק גדול יש בין גזלן למזיק בזה דבשלמא גזלן שהוציא מרשות הבעלים כדי לקנותו ולהחזיקו לעצמו קנאו למפרע אחר שנסתלק מעליו מצות השבה ומה"ט גופא חייב באונסין כי שלו נאבד וצריך לשלם לנגזל מה שקנה ממנו ע"כ חייב בתשלומי ממון גם אחר שנאבד אבל המזיק שהוציא מרשות הבעלים כדי להזיק ניהו דחייב בהשבת החפץ כל זמן שהחפץ בעולם אבל לחייבו בתשלומי החפץ א"א אלא אם אבדו בידים אבל השתא דלא עשה מעשה רק גרמא בעלמא אין לחייבו אלא אם נאמר דקנאו משעת משיכה שתהי' כשלו וזה א"א לומר דהא הוציאו להזיקו ולא כיון לקנותה לעצמו ואינו דומה לגזלן דהתם הוי כשלו, ולכן שפיר מסופק הש"ך אם לחייבו בנאבדה הבהמה בתשלומי ממון כי זה תלוי במחלוקת התוס' והרמב"ם וה"ה בדוחף מטבע ניהו דחייב להחזירו מה"ת כשדחפו בידים בים אבל אם נאבדה שם אח"כ ע"י