שביבי אש קכז

בסוגי' דשיירות מצויות דף כ"ז ע"א מתני' המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול, והנה מה שנקט התנא בשליח דכן משמע לשון המביא גט, לרבותא נקטא דלא מבעי' דאם הבעל אבדו ומצאו לזמן מרובה דפשיטא דפסול כיון שבקל יוכל לכתוב אחר ומשום פשיטי דספרי' לא נקל באיסור א"א, אלא אפי' במביאו שליח דהוי קצת חשש עיגון אפ"ה לא מהדרינן לז"מ, וכמש"כ הרא"ש ז"ל בשמעתין ליישב הא דקשי' מיצחק רי"ג דיבמות דהתם הוי חשש עיגון גמור משא"כ הכא עיי"ש, אבל אין להקשות דלמה לא נקט שאבדו הבעל ולהשמיענו רבותא בלאלתר דמהדרינן אפי' לבעל אע"ג דליכא שום חשש עיגון, דבלאלתר ליכא שום רבותא דיחזיר, ומזה היה ראי' למ"ד דלאלתר הוי כל שלא עבר אדם שם דאי כמ"ד כל שלא שהה אדם א"כ הוי רבותא דאע"ג דעבר אדם שם מקרי לאלתר אפי' גבי בעל ועיין בפ"י בשמעתין, ובזה נראה לרבנו נ"י לישב שיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו בשיירות מצויות לחוד מקרי לאלתר כל שלא שהה אדם שם ובש"מ והוחזקו אפי' רק עבר אדם מקרי לאח"ז דהנה א"ל דפלוגתא דעבר אדם או שהה תלי' בפלוגתא דרבה ור"ז דלרבה דמוקי מתני' בש"מ והוחזקו א"כ פשיטא דלז"מ חיישינן דהא איכא תרתי לגריעת' ויותר הי' לו להשמיענו כחא דהתירא דלאלתר מהדרינן הגט אפי' לבעל דליכא חשש עיגון ומדלא נחית לרבותא זו ש"מ דלאלתר מקרי כל שלא עבר אדם וממילא ליכא שום חידוש דמהדרינן אפי' לבעל משא"כ לר"ז ללישנא בתרא דבחד לגריעתא נמי לא מהדרינן משום חומר דא"א וכמש"כ הרא"ש ז"ל וא"כ אפי' אם נאמר דעבר אדם נמי לאלתר מקרי, ליכא רבותא כ"כ דמהדרינן כיון דמצד הדין בלא"ה אין לחוש בחד לגריעתא ויותר צריך להשמיענו דבז"מ אפי' לשליח דאיכא חשש עיגון לא מהדרינן משום חומרא דא"א אבל לעולם לאלתר מקרי כל שלא שהה אדם שם וא"כ צדקו בזה דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל ודו"ק היטב

בסוגי' דהיזק שאינו ניכר דף נ"ב ע"ב המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב וכתב הרמב"ם בפי' המשניות וז"ל ומה שאמר המנסך הוא באחד משני דרכים וכו' והדרך השני שינסכהו לע"ז וידע שהיין אסור בזה הניסוך כשיהי' מזיד בנזק ולא ידע שחייב סקילה בניסוך לפי שאם יודע ג"כ שחייב סקילה לא הי' חייב תשלומין שהעיקר אצלינו אין אדם מת ומשלם עכ"ל ורבים ראו כן תמהו דהוא נגד הגמ' דמוקמינן לי' כדר"י דמשעת הגבהה הוא דקני ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך, ועוד דמה דמוקי הרמב"ם דשגג באיסור סקילה לא הועיל כלום כיון דהלכה רווחת הוא דחייבי מיתות שוגגין פטורין ג"כ מתשלומין, ונראה לרבנו, דלהרמב"ם הי' קשה טעמא דר"י דחייב אשעת הגבהה הא אשעת הגבהה יכול לומר הרי שלך לפניך ככל גזלן דעלמא ואשעת ניסוך נמי אין לחייבו דהא קלבד"מ כמש"כ התוס' בטעמא דשמואל שם בד"ה מנסך עיי"ש, אמנם כן אם נמצא נפקותא גם במקום דקלבד"מ בין היזק ניכר לשאינו ניכר באופן שנוכל לומר דגם במקום חיוב מיתה עשו את שא"נ כניכר, אז שפיר חייב לשלם דשוב לא מצי אמר הש"ל כיון דחכמים עשאוהו כניכר ובניכר אי"ל הש"ל, והנה ידוע מש"כ המהרש"ל דבחייבי מיתות שוגגין אעפ"י שלא חלקנו בהם בין שוגג למזיד ופטורין מלשלם מ"מ אם תפס