שביבי אש קכג

לוקח ביותר ומוכר בפחות, דהיינו דוקא כשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל, דבכי האי גונא לא מתהני מן הגברא, אבל אם אסר על עצמו נכסיהם, אסור בכל גונא אף ליקח ביותר ולמכור בפחות שהרי נדרו כבר חל על נכסיהם, ומהשתא לק"מ, דמה שמצינו דויתור מותר היינו במודר הנאה מחבירו שלא אסר נכסיו על עצמו ואין עליהם איסור מצד עצמם, אבל אם אסר על עצמו נכסי חבירו אז ודאי לית מאן דפליג דגם ויתור אסור כי הנכסים עצמן נאסרו לו והוין כשאר איסורי הנאה ודו"ק, והמדקדק בדברי הר"ן כאן במתני' ימצא כדברנו אלו

ובאופן זה מיושבים היטב דברי הרמב"ם ז"ל שהביא הר"ן דף ט"ו ע"א שהוא סובר כי המדיר עובר על בל יחל אם נותן להנידר ליהנות דהא הוא נדר אבל הנודר כיון דהוא לא נדר לא שייך בי' בל יחל, והקשה עליו הר"ן מגמ' דלקמן ל"ה ע"א דאיתא התם אמר ככרי עליך ונתנו לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסור עלי' אלמא אין האוסר עובר כלל אלא המודר דלא יחל אדבר קאי, והביא ראי' לזה מגמ' נדה מ"ו ע"ב דאמרינן התם השוה הכתוב קטן לגדול לאיסור בל יחל כגון שהקדיש הקטן ואכלו אחרים, אחרים לוקין עיי"ש, אבל לפי האמור יש לומר דהרמב"ם ז"ל מחלק בין נדרים שאסר ע"ע החפץ שהן קונמות ובין מודר הנאה מחבירו שנכסי חבירו אסורים עליו רק מפני שנהנה מחבירו כסברת הר"ן הנ"ל כי אם מדיר את חבירו ממנו לא נעשו נכסיו עליו כקונמות רק הוא עצמו נאסר דלא ליתהני חבירו מיני', ובזה אין לו כח על חבירו לאסור עליו שלא יהנה ממנו כי על זה מה שיעשה חבירו או שלא יעשה אין לו כח לאסור ורק על עצמו לכן הוא עובר אם נותן דהא הוא נדר, משא"כ אם אסר נכסיו עליו או הקדיש דבר אז נעשה החפץ איסור ומודה הרמב"ם דלוקה הנהנה, ודו"ק כי נכון הוא

דף ע"ט ע"א בר"ן ד"ה הפר בלבו אינו מופר כתב וז"ל וכ' בעיני דילפינן לה משתיקה דיום שמעו שהיא מקיימת דטעמא מאי משום דכיון שעבר יום שמיעה ולא הפר גלי אדעתי' שהוא רוצה בקיומו של נדר אלמא כל שבלבו לקיימו סגי וכו' ע"כ והנה דברי הר"ן ז"ל קשין להולמן איך מדמה קיום בלב לשתיקה של כל היום דאית בה גלוי דעת לפנינו דהוי כמפרש וגם על גוף דברי הר"ן דשתיקה של כל היום הוי מטעם הקמה הרבה רבנו נ"י לתמוה דאם כן הוא למה לא מצי מיתשל על השתיקה אחר יום שמעו כמו בהקם ביום שמעו דהא דאמרה תורה דאחר יום שמעו קמו כל נדריה היינו אם לא איתשל תו לא מצי מיפר, ותו דבפי' שנינו בנערה המאורסה דהפר האב ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין, ודוקא בו ביום אבל נתארסה ביום שלאחריו לא ולדעת הר"ן אמאי לא הא הפר בו ביום ועשה מה שהי' בידו לעשות וניהו דהפרתו לא מהני אבל עכ"פ הקמה ליכא כאן וברמב"ם ה' נדרים פי"ב ה' י"ב כתב דאם הפר האב ביום שמעו והארוס ביום שלאחריו שהוא יום שמעו לארוס ג"כ אינו מופר, ע"ש ולא עוד אלא דכאן הלא מסיק הש"ס דשותק ע"מ למיקט תו לא מצי מיפר, והא האי שתיקה ודאי לאו הקמה הוא ומ"מ כיון דעבר יום שמעו ולא הפר תו לא מצי מיפר הרי דהשתיקה אינה כהקמה, ועוד זאת דהא הר"ן ז"ל בריש