שביבי אש קכא

כמש"כ הר"ן דכי גרע הסכמתם מהסכמת כל אומה ואומה אבל לר"י דס"ל שהוא לשון משובש אלא דמהני בנדרים מנ"ל דמהני גם בהקדש, אלא דפשוט דהרמב"ם למד זאת מהירושלמי דלעיל דפריך והלא גם ערכין והקדשות כתובין בפרשה ולמה לא מנה לן כנויין ומשני דלא מצינו להן כנויין בלשונות הגוים הרי לך מבואר דאי הוי מצינן לשון משובש בהקדש הוי מהכי, והנה בירושלמי שם בעי מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם ופשיט לי' דמצי מקדיש ופי' שם במראה פנים דכן פסק הרמב"ם ז"ל בה' נדרים, ודבריו תמוהין כי לא דק היטב דהא הירושלמי קמבעי' אם יכול לאסור בלשון קונם לכל העולם כמו הקדש או רק לעצמו אבל לאחרינא לא וכן מפרש שם הפ"מ אבל מן הקדש גמור לא קמיירי ודו"ק

אחרי הדברים האלה עלה בדעת רבנו נ"י כי תחת הפלפלא חריפתא אשר אמר כי ר"י ור"ל לשיטתייהו אזלי, יש לומר יותר בפשיטות כי לר"ל דס"ל דלשון שבדו חכמים הן א"ל כי חמז"ל לא רצו לעשות כנויין לערכין והקדשות דהא לפי הנראה מברייתא דר"ש איכא מצוה להזכיר ש"ש על הקרבן דכתיב קרבן לה', ויש בזה טעם לשבח כיון דעבדי הכי גם לע"ז ימ"ש, נכון לומר לה' משא"כ בנדרים וחרמי איסור שהם חולין ורק מתפיס בהן למה לי' להזכיר את השם הלא אין מצוה לכן תקנו כנויין, ועפי"ז נוכל לקיים גרס' ישנה שהביא המלבי"ם "דלמא אמר לה' קרבן" דמשום האי חששא קלישתא בלחוד עשו כנויין בנדרים משא"כ בהקדשות, ודו"ק היטב

דף ג' ע"א גמ' בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זה אוכל ולא אכלו וכו', רבים תמהו וכי איכא נדר בקום ועשה והא נדר איסור חפצא הוי ולא משכחת לעולם בקו"ע רק בשוא"ת וכן כתב הר"ן לקמן דק ח' ע"א ד"ה והלא מושבע ועומד עיי"ש והאחרונים ז"ל הלא המה המהרש"ש והח"ס מתנבאים בסגנון אחד דכוונת הגמ' הוא בנודר על תנאי ואומר קונם ככר זה עלי אם לא אוכל את זה ואכל לאיסורא ולא אכל לתנאי אבל לא סיימו למלתייהו דלמה לי' להש"ס לאשכוחי בל יחל דנדרים בכה"ג באורחא רחיקתא ולא אמר בפשיטות בנודר סתם שלא לאכל ואכל, אכן בחידושי חת"ס לנדרים מסיק דהש"ס רצה למצוא בל יחל לחודי' בלא לאו דלא יאכל כי היכי דלא נימא דגם התם איכא תרתי לא יחל ולא יאכל וכקושי' הר"ן באמת דלמה לא ניליף נדרים מנזירות דלחייב גם שם תרתי ולכן נקט בכה"ג דאוכל ולא אכל דלא מצי מחייב תרתי עיי"ש, והנה רבנו כ"י תמה מאד על מאור עינינו מרן החת"ס זצ"ל איך אמר דבר כזה הלא לעולם לא מחייב בתנאי ואיסורא רק על האיסור ולא על התנאי כמבואר לקמן דף ט"ו בסוגי' דקונם עיני בשינה וא"כ גם כאן א"א לחייב על שלא אכל לתנאו אלא על שאכל לאיסורא ושוב ממילא דמצינן לחייב תרתי על אכילתו וזה פשוט מאד אבל הנראה לרבנו נ"י דקושי' הש"ס דבל יחל דנזירות היכי משכחת לה הי' משום דאיסור נזיר אינו איסור חפצא וכמש"כ הרא"ש ז"ל בפירושיו לעיל ד' ב' ע"א ד"ה דנדר ושבועה כתיבי בהדדי עיי"ש דבנזירות לא אסר על עצמו שתיית יין וטומאת מתים אלא קיבל על עצמו להיות נזיר ואיסור היין הוא איסור תורה לנזיר כמו איסור גרושה לכהן ולכן פריך בל יחל דנזירות היכי משכחת לה דכיון שאמר הרני נזיר הוי לי' נזיר ונתקיים דיבורו ואי דשתה יין קם לי'