שביבי אש קכ

כד"ד יען אין אדם עושה אותן ביישוב הדעת רק מתוך כעס הוא קופץ ונשבע ובוטה כמדקרות חרב לאסור איסר על נפשו בשבועות נדרים וחרמים, היטב נכון חששו חמז"ל כי באמצע דבריו יתחרט ולא יסיים נדרו או קבלתו ונמצא מוציא ש"ש לבטלה, ולכן בדו להן כנויין, וזה הוא שמביא הגמ' ובר מברייתא דר"ש דאם חששה תורה שלא לומר לה' קרבן רק קרבן לה' במוקדשים הרי ק"ו דצריכין אנו לחוש להוצאת ש"ש לבטלה ממש בנדרים ושבועות דאיכא חשש חזרה ומעתה נמצא טעם לשבח לר"ל מדוע לא תקנו כנויין בהקדשות כי אין מקום לחוש שיחזור מדבריו ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה

? והנה על האי פסקא של הרמב"ם ז"ל תמהו כל נושאי כליו הלא מבואר מפורש בב"ק דף ע"ג דגם בהקדש אמרינן תכ"ד כד"ד ועיין במל"מ פ' ט"ו ממע"ק כי הניף את ידו לישב דעת הרמב"ם באמרו אשר נגד גמרא זו מצא לו הרמב"ם סוגיות אחרות החולקות על זו ואחת מהנה היא בריש פ' ד' דנזיר ומשם מוכח דר"ל ע"כ ל"ל האי תירוצא של הש"ס ב"ק וס"ל דבהקדש לא אמרינן תכ"ד כד"ד, עיי"ש הרי דר"ל לשיטתו שפיר ס"ל דכנויין לשון שבדו חכמים ולא בדו בהקדשות דלא צריכנא, אמנם ר"י מצי סבר כסתם סוגיין דב"ק דאין חילוק בין הקדש לשאר מילי, ואם נאמר דחמז"ל חששו שיקדים את השם, הי' להם לתקן כנויין גם בעולה, חטאת ושלמים, לכן הוכרח לומר דלשון נכרים הן וליתנהו בערכין ותמורה כתי' הירושלמי, ולפי"ז הני חרמים דמתני' לר"ל חרמי איסור הן דהיינו שהתפיס בחרם ותקנו חרק תחת חרם כדי שלא יאמר הרי את עלי כלה' חרם כמו בקרבן לענין נדרים כדי שלא יאמר ככר זה עלי כלה' קרבן, אבל לר"י חרמי גבוה נינהו, דניהו שלנדור נדר ג"כ אפשר להשתמש בלשון חרם וכנוייו, הני דוקא חרמי גבוה הוין ואתי' מתני' לאשמעינן כי הני כנויין המשובשין מלשון הקודש אם נכרים משתמשין בהן אע"ג דמשובש הוא מהני וכמש"כ הר"ן במתני' אבל אם נאמר דבחרמי איסור מיירי א"כ מאי אשמעינן כן דכנויי חרמים כחרמים, הלא כבר תנא לן כנויי נדרים ואנן ידעינן דבין כנויי קרבן ובין כנויי חרם דמאי שנא, כיון דשניהם נדרי איסור המה, לא כן לר"ל דלא אתא לאשמעינן דכנויין מהנין דזה פשיטא דכי גרע הסכמת חמז"ל מהסכמתם כמש"כ הר"ן אלא דאתא לאשמעינן איזו הן הלשונות שבדו חכמים, וזה צריך להשמיענו אף בחרמי איסור לידע איזו הן וזה היפך ממש"כ הר"ן ז"ל כנ"ל וצע"ג

והנה לפי האמור גם להרמב"ם ז"ל קשה הך קושי' דהוא ז"ל פסק כר"י ומ"מ כולל חרמים עם נדרים בדין כנויין אלא שמוסיף ואומר דכשם שאוסר עצמו בכנויין כך אם הקדיש בכנויין ה"ז הקדש והנה הכ"מ והלח"מ שם כתבו שלמד כן מהא דאמרו בגמ' שבדו כנויין דלא לימא קרבן לה' משמע דבהקדש נמי מיירי, ואע"ג דזה אליבא דר"ל נאמר, מ"מ מר"ל נשמע לר"י ע"ש וקשה להבין איך משמע דכנויין הללו להקדש נמי מהני הלא בלשון קונם, קונח, קונס, א"א להקדיש למזבח בשום אופן דגם בלשון קרבן לה' אין דרך להקדיש דאכתי לא ידענא מאי היא אם עולה חטאת או אשם הרי לך בבירור דלא מיירי מקדשי שמים, ויותר מזה איכא לתמוה על מש"כ דמר"ל נשמע לר"י והוא פלא דבשלמא לר"ל דס"ל דלשון שבדו חכמים הן קונם ודאי מהני גם בהקדש