שביבי אש קיט

שיאמר לה' וימלך ולא יאמר עולה אסור לומר כן דא"כ אם יחזור בו ולא יגמור הוי ממש לבטלה ומה זה שדן אח"כ "לבטלה עאכו"כ" הלא אין לך לבטלה גדול מזה, ועיין במקור מוצא ברייתא זו בספרא ושם מפורש יוצא כי לא משום חשש חזרה נגעו בה והכי גרסינן תמן, והלא ק"ו הדברים ומה מה שהוא עתיד להתקדש אמרה תורה לא יזכיר ש"ש לבטלה על הקרבן, אעכו"כ שאין מזכירין ש"ש לבטלה עכ"ל, הרי שמוכח דאפי' עתיד להתקדש ואין דעתו לחזור אסור להקדים את השם, והנה המלבי"ם שם מפרש באמת כן שאסור להזכיר את השם על דבר ריקן וכתב שכן משמע בדברי הרב המאירי וכן מצינו בחולין דף צ"א ע"ב דישראל אין מזכירין את השם רק לאחר ב' תיבות ומביא ג"כ את הספרי פ' האזינו שמפורש הדבר באר היטב על פסוק כי שם ה' אקרא, ארשב"י מנין שלא יאמר אדם לה' עולה וכו' ומה אלו שהם מוקדשים לשמים אמר המקום לא יחול שמי עליהם עד שיוקדשו וכו' עיי"ש הרי שלך לפניך כי לא מטעם חזרה קאתינן עלה אלא כדי שלא יזכיר את השם ראשונה דהוי כעין לבטלה וא"כ קשה איך נפרנס את גירסת הגמ' שלפנינו דחיישא דלמא יאמר לה' ולא יאמר קרבן הלא אפי' אם אמור יאמר אח"כ קרבן ג"כ אסור להקדים את השם והמלבי"ם באמת הביא גירסא ישנה דכתיב בה דלמא יאמר לה' קרבן, אבל בכל הספרים שלנו כתוב כמשכ"ל דלמא אמר לה' ולא אמר קרבן

? אולם הנראה לרבינו נ"י בזה דאדרבה נוסחא שלפנינו הוא הנכונה ומוכרחת ולא כמו שכתב המלבי"ם ומ"מ הכל על מקומו יבא בשלום, דנחזי אנן כיון דאמרה תורה שלא יאמר לה' קרבן אלא קרבן לה' א"כ בפירוש התירה תורה לומר קרבן לה' מה ראו חכמים על ככה להוסיף על דברי תורה ולבדות כנויים כי היכי שלא יזכיר ש"ש כלל מפני חשש רחוק מאוד שמא יהפוך דבריו ויקדים את השם מאי כולי האי אם יקדים הלא אין בזה משום הוצאות ש"ש לבטלה אלא זריזות ומעלה בעלמא ואף אם נאמר שהם חשו שמא ימלך ולא יסיים דבריו אולם הלא בקרא מפורש שיאמר קרבן לה' וידוע נדע את דברי הט"ז יו"ד ריש סי' קי"ז דעל דבר המפורש בקרא לא עבדו חמז"ל תקנתא ודבר המפורש בקרא לא רצו לעקור, והן אמת שלא אסרו בפירוש לומר קרבן לה' רק תקנו כנויים להרגיל בהם את העם מ"מ נקוט מיהא פלגא בידך שמפני חשש מופלג מאוד בדו להם כנויין, ונראה לרבנו כי הענין כך הוא דהנה הרמב"ם פסק בפ"ב מתמורה ובפ' ט"ו ממע"ק דבהקדש ותמורה לא מהני חזרה אפי' תוך כדי דיבור דלא אמרינן בהקדש תכ"ד כד"ד והר"ן ז"ל נדרים דף פ"ז ע"א הסביר טעמא דמלתא דהני חמורי ולא עבדו להו אינשא אלא אחר יישוב הדעת וכוונת הלב בהסכמה גמורה לכן לא מהני בהו חזרה והוא הוא דעת הרמב"ם יטעמו ואף לפי מש"כ האחרונים בטעמא דמלתא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, זה גופא מהאי טעמא קאתינן עלה משום דקדשים אדם עושה אותן ביישוב הדעת, גמר ומקני וסגי באמירה ואין צריך קנין והשתא דאתית להכי כל מלתא דלגבוה עביד אין לנו לחוש שיחזור באמצע ולכן כשמקדיש קרבנות ערכין ותמורה דבכל הני אמרינן תכ"ד לאו כד"ד אין מקום לחוש שיאמר את השם וימלך מלהקדיש לכן לא תקנו חכמים בהם כנויין אבל בנדרים שבועות ונזירות וה"ה בחרמי איסור שהם נדרים ממש בכל הני אמרינן תכ"ד