שביבי אש קיב

מצינו ידינו ורגלינו בביה"מ דהא תנן (ב"ק צ"ו ע"ב) גזל חמץ ועעה"פ אומר לו הרי שלך לפניך ואם נאמר דחמץ אין לו בעלים איך מצי אמר הש"ל הא תו לא הוי שלו? והא דמתרץ הש"ס (ב"ק ס"ו ע"ב) דניהו דבעלים מתייאשים מן החמץ מ"מ מצי אמר הש"ל דזה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות ונ' מזה דאם הגזלן לא קנה שפיר מצי אמר הש"ל, התם היינו טעמא משום דע"י יאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתא לרשות זוכה ולכן כל זמן שזה אינו רוצה לקנות עדיין הוא ברשות בעלים, וכן כתב בפי' בקצה"ח סוף סי' ת"ו עיי"ש, אבל אם נאמר דחמץ בעצמו אין לו בעלים מצד דהכל מצווין עליו לבערו איך יאמר לו הש"ל ועיין בדברי רבנו נ"י בסוג' דהיזק שאינו ניכר ותמצא נחת ואין לומר דבפסח באמת לא מצי אמר הש"ל אבל לאחה"פ שוב חוזר לרשות בעלים דתו ליכא כאן מצוה לבערו ושפיר א"ל הש"ל, זה ליתא דכבר ביאר רבנו ני' בכל מקום שהגזלה יצאה לשעה אחת שאין עליה מצות השבה לעולם, עיין לקמן בסוג' דהשבת העבוט. אלא ודאי דמשום דהכל מצווין עליו לבערו משום זה לא אמרינן דלא הוי שלו ואין לו בעלים ואי קשי' לך כיון דהכל מצווין עליו לבערו אין לך הפקר גדול מזה זה לק"מ דהא דהכל מצווין לבערו הוי מכח זכין לו לאדם בין בפניו ובין שלא בפניו אבל עיקר מצות ביעור על הבעלים הוא דחמץ שהוא שלו והיא ברשותו חייב לבערו וצע"ג

מסוגי' דשלא כדרך הנאתן דף כ"ד ע"ב שם איסי בן יהוד' אומר מניין לבב"ח שהוא אסור נאמר כאן כי עם קדוש ונאמר להלן ואנשי קודש מה להלן אסור אף כאן אסור אין לי אלא באכילה בהנאה מניין אמרת ק"ו מה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסב"ה בב"ח שנעב"ע א"ד שיהא אסב"ה וכתבו שם בתוס' וז"ל איסור אכילה ליכא למילף בק"ו מערלה כדאמר בפ' כ"ה דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה יוכיחו דנעבדה בהו עבירה ושרו באכילה עיי"ש והקשה באור חדש קושי' עצומה דהיכי נוכל למילף הכל מערלה בק"ו הא צריכין גם לכלאי הכרם יוכיח כמו שמסיק הש"ס ועל זה פריך בגמ' מה לכה"כ שלוקין עליהם אפי' שלא כדה"נ ותיר' דבב"ח נמי לוקין שכדה"נ מדלא כתיב אכילה, וכ"ז אם ידעינן איסור אכילה ממקום אחר אבל אם נילוף מק"ו מערלה אז י"ל דמשום הכי לא כתיב בה אכילה משום דבאמת מותר וא"כ נפרך הק"ו, ונראה לרבנו נ"י ביישוב קושי' זו וממיל' יהא מתורץ קושי' האחרונים על תירץ הש"ס דאיכא למיפרך חורש בשור וחמור יוכיח, הא בדף קי"ד פריך הש"ס לר"א דיליף איסור בב"ח מלא תאכלו כל תועבה חורש בשו"ח לתסרי ומשני אמרת קו"ח מה מעשה שבת דחמירא מותרין חורש בשור לכ"ש והקשה שם ברש"י א"כ בב"ח נמי נוכל לומר האי קו"ח ותי' דבב"ח ניכר יותר העבירה לה שנתעבדה בה מבמעשה שבת וחורש בשו"ח עיי"ש בתו' ולפי"ז הקשו האחרונים מה משני חורש בשו"ח יוכיח דמה לחורש בשו"ח דלא ניכר האיסור תאמר בב"ח שניכר, וניישב כל זאת דהנה כתבו שם בתו' ד"ה מה לחמץ שכן ענוש כרת וכרת גופא ליכא למילף משום דאין מזהירין מן הדין והקשה רבנו ני' דאיך נפרך בזה הקו"ח הא בכל קו"ח אמרינן אין מזהירין מן הדין ולא מפרכינן מה להתם שכן לוקין תאמר כאן שאין לוקין והא דבאמת לא פרכינן כן י"ל בפשיטות דהנה יש שני טעמים להא דאין לוקין מה"ד הא' דלמא יש עליו