שביבי אש קיא

אלא שנאסר עליו ואך אם כלקח ממנו החפץ בעצמו בחזקת יד אז נלקח ממנו גם הרשות יען אז הכח והיכולת ביד האחר לעשות עמו מה שחפץ אבל ע"י איסור שנאסר עליו החפץ לא נלקח מידו הרשות, כאשר נראה בעליל אצל גזלן כיון שלקח את החפץ מיד הבעלים שגזלו מקרי החפץ ברשותו ואעפ"י שהתורה אסרה עליו את הרשות דהא טבח ומכר חייב בד' וה' משום דשנה בחטאו וכן תברה או שתי' משלם כשעת התבירה והשתי' כמבואר בב"ק, משום דשנה בחטאו, ומ"מ מקרי ברשותו משום דלקח הרשות לעצמו נגד רצון התורה, ולפי"ז באיסורי הנאה לדעת הראשונים דס"ל שיש להם בעלים ושלו מקרי ולא אסרה עליו התורה אלא הרשות שלא יהא לו עליו רשות למכרו ולהנות ממנו דאם נהנה ממנו או מוכרו והחליפו עבר על איסור תורה, דמאו מכור לנכרי ילפינן היתר הנאה דאם הי' אסור בהנאה אסור למכרו אבל אם מכרו מה דעבד עבד דמה"ט גופא דאהני מעשיו מכח זה עבד איסורא דנהנה שנתעשר ע"י האי מכירה, וכיון דבידו הוי ליקח לו רשות אלא דאסור לעשות כן משום דנהנה בלקיחת רשות זה א"כ במפקיר אה"נ דאין בזה שום הנאה למה לא מהני ושאני נגזל דהחפץ אינו בידו ולאו משום איסור רשות קאתינן עלה אלא שנלקח ממנו הרשות שפיר לא מצי מקדיש ומפקיר דהא מחוסר רשות הוי אבל באה"נ שהחפץ בידו וליכא רק איסור להנות למה לא מצי מפקיר הרי לא נהנה, ופלא הוא שכל האחרונים לא נחתו לזה, ולפי"ז דברי רש"י ז"ל קולעים אל השערה ויפה כיון לומר דחמץ אינו שלו, דבזה שאינו ברשותו דהיינו שנאסר עליו הרשות בזה לחוד לא סגי דהא עדיין מצי מפקיר ומבטל לי' דלאו נהנה מקרי וגם בדברי ר"א צריכין לגרוס אינו שלו מטעם זה דמפני שנאסר רשותו עליו עדיין ביתו קרינן ביה דהא בידו לעבור על האיסור והוי דומי' דביתו שהוא ברשותו לעשות בו כרצונו ולא ממעטינן מביתו רק חפצים של הנגזל שאינם תחת ידו ונלקח ממנו הרשות, אבל השתא דאמרינן דחמץ אינו שלו אתי שפיר דזאת נוכל לומר כי ע"י האזהרה נלקח ממנו והוי כהפקר דאפקעתא דמלכא הוא אלא דלדעת הראשונים דס"ל שכל אה"נ מקרי שלו ויש לו בעלים יש לראות למה נאמר דחמץ הוי אינו שלו ולמה יגרע משאר אה"נ, והנה בשו"ת ד"ח הנ"ל כתב דשאני חמץ שעומד לביעור והכל מצווין עליו לבערו והן הן דברי המק"ח שחולק בזה על השג"א, עיין לעיל שחזרנו על דבריהם, אולם רש"י ז"ל בעצמו לא פי' כן בדף זה ע"א ד"ה אפי' מר"ה נמי, וז"ל דכי הדר בי' בימי הפסח עבר עלי' והאי שעתא לאו ברשותי' הוא דליבטלי' שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו הרי דרש"י ס"ל דלכן אינו שלו משום דהוי אה"נ ולא משום דחייב לבערו ומזה נ' דרש"י ס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל דכל אה"נ אין לו בעלים, אבל הני פוסקים החולקים על הרמב"ן בזה צ"ל דמש"ה הוי חמץ אינו שלו משום דהכל מצווין עליו לבערו. אמנם גם זה תמוה מאוד דאם כל עצמו מה שאינו שלו הוי רק משום דעובר עליו ומצוה לבערו א"כ מה חידוש הוא זה שעובר, דאם לא יעבור ולא יהא מצוה לבערו שוב הוי שלו ואיך אפשר לאחוז החבל בשני ראשין ועיין מש"כ לעיל בזה וכן בשו"ת בית אפרים ח' או"ח סי' מ"א מצדיק בזה את דברי השג"א מתלונות המק"ח אולם חוץ בזה יפלא מאוד על שיטה זו שסוברת דחמץ מקרי אינו שלו משום דהכל מצווין עליו לבערו, דא"כ איך