שביבי אש קי

ולכן היינו מחלקים בסברה זו כי היכי דלא להוי חמץ חידוש, אולם פי' זה שאמרנו בדברי הרמב"ם לא ניחא אלא לשיטתו דוקא שהוא ז"ל ס"ל דקיבל אחריות היינו דוקא קבלת אחריות של גנבה ואבדה אבל אחריות דפשיעה של ש"ח אינו עובר עליו וע"ז נוכל לומר דסד"א דוקא בנכרי שלא כיבשתו שרי בש"ח אבל בנכרי שכיבשתו גם בש"ח חייב לבער משום דיכול לכופו שיוציאו מביתו, אבל לשיטת הבה"ג המובא ברא"ש והרא"ש ג"כ הסכים על ידו דגם בקבל אחריות דפשיעה דהיינו ש"ח נמי עובר עליו א"כ צריכין לפ' הא דיכול בנכרי שלא כיבשתו דמיירי בלא אחריות כלל וכגון שהניח הנכרי חמצו בבית ישראל שלא מדעתו וא"כ מה בין כיבשתו ללא כבישתו הא בשניהם יכול להוציאו מביתו כיון דאפי' ש"ח לא הוה עליו וע"כ צריך לפ' שלא כדעת הרמב"ם אלא כפשוטו דבנכרי שכיבשתו סד"א דחשוב כדידי' מפני שהנכרי הוא ברשותו ושוב קשה קושי' התוס' דאיך מצינן לחלק בין כיבשתו ללא כיבשתו

ולפי האמור י"ל דבהא גופא פליגי אביי ורבא דאביי סובר דעל קבלת אחריות דפשיעה נמי עובר לכן לא מצי לפ' האי "אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו", לפי המסקנא ובדלא קיבל אחריות כלל ולומר דארישא קאי כדמוקים לי' רבא משום דאז אין שום סברה לחלק בין כיבשתו ללא כיבשתו כנ"ל ומה ס"ד, אבל רבא ס"ל דדוקא בקיבל אחריות של גנבה ואבידה עובר כדאמרינן לקמן, כי הא דאמר רבא לבני מחוזא וכו' אשר משם למד הרמב"ם דבעינן דוקא אחריות דגנבה ואבידה, לכן שפיר מצי לפ' האי אין לי אלא נכרי שלא כיבשתו כפי' הרמב"ם ואמסקנא בדלא קיבל אחריות. ולפי"ז הרמב"ם ז"ל לשיטתו פסק כרבא דצריך קרא בכבישתו דהא סובר דדוקא באחריות גנבה ואבידה עובר, אבל הרא"ש שפסק כדעת הבה"ג ואולי גם הרי"ף ס"ל כן דאפי' בקבלת אחריות פשיעה עובר, סבירה להו כאביי דקאי אס"ד ולכן השמיטו האי דינא משום דלא קאי במסקנא ודו"ק היטב בדברים אלו כי המה קושט אמרי אמת בעומק ביאור הגמ'

דף ו' ע"ב גמ' דלמא משכחת לי' לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימ' דא"ר אלעזר וכו' ופירש"י לאו ברשותי' אינו שלו וכן גרס רש"י בהא דר"א שני דברים אינן "שלו" אולם בגמ' שלפננו הגירס' אינן "ברשותו", ועיין בשו"ת ד"ח להגה"ק מצאנז זצ"ל ח' או"ח סי' י"א שמקיים הגירס' דאינו ברשותו משום דבחמץ בעינן שיה' שלו וגם ברשותו דכתיב בתיכם וכיון דאסור בהנאה עכ"פ אינו ברשותו ואעפ"י שהוא שלו דאמרינן איסורי הנאה אית להו בעלים, מ"מ לא היה עובר עליו משום דאינו ברשותו אי לאו דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, וכן כתב גם בקצה"ח חו"מ סוף סי' ת"ו דאה"נ לא גרע מנגזל דאינו יכול להקדיש ולהפקיר משום דאינו ברשותו עיי"ש. ואומר רבנו ני' כי אין הנדון דומה לראי' וחילוק גדול הוא בין נגזל לאה"נ שביד הבעלים, דהנה "רשות" הוא היכולת והכח שיש ביד האדם על חפציו אשר המה תחת ידו לעשות בהם כרצונו, לכן הרשות הזה הוא דבר שלא אפשר רק לאסרו על האדם דהיינו שלא ישתמש ברשות שיש לו על החפץ אבל ליקח ממנו הרשות שלא יהי' לו עליו רשות ע"י אזהרה זה דבר שאי אפשר דהא כל זמן שהחפץ תחת ידו ע"כ יש לו עליו רשות ויכולת לעשות בו כרצונו לכן לא יתכן לומר שנלקח ממנו