שביבי אש קט

רש"י ז"ל מוכרח וע"כ צ"ל כן דהנה לאביי דקאמר איפך לא מצי למימר דאיירי בדקיבל אחריות, דא"כ מה ס"ד לומר אין לי בנכרי שכיבשתו הוא דאסור בקבלת אחריות בנכרי שלא כיבשתו מנין הלא בקיבל אחריות אלים יותר נכרי שלא כיבשתו משכבשתו. כי בנכרי שכיבש לא ישלם לו אפי' אם קיבל אחריות ומחויב ע"פי דין והיה יותר סברה להתיר. ועיין במגיני שלמה לקמן כ"ט שכתב כי לשיטת הרמב"ם דבנכרי אנס עובר על ב"י ה"ה נמי איפכא בנכרי חלוש שאין ידו תקיפה לכופו לשלם לו אינו עובר אפי' אם קיבל אחריות עיי"ש, והנה מסוגי' זו נשקפה ראייה ברורה לדברי מג"ש ויפה כיון דאם לא נימא כדבריו הלא אז היה מקום ליישב הברייתא בלא איפך ולומר דקאי אאיסורא דסליק מניה ואומר אין לי דכשקיבל אחריות חייב כדמסיק אלא בנכרי שלא כיבשתו דאז האחריות גורם לו לממון אבל בנכרי שכיבשתו דמצי לפטור מתשלומין מנין ת"ל לא ימצא, ומדלא אמר הכי ש"מ כי הש"ס סובר דבנכרי חלוש אף שקיבל אחריות אין שום סברה שיעבור כיון דמצי לפטור א"ע מתשלומין, והבן ולכן אביי דקאמר איפך מפ' הברייתא כדברי הצל"ח דאם לא נחלק בין קבלת אחריות ללא קיבל צריך לחלק בין כיבשתו ללא כיבשתו כדי ליישב סתירת הכתובים וע"ז קאמר ת"ל לא ימצא ולא כתיב לא תמצא לכן יותר מסתבר לרבות קבלת אחריות וולרבות נכרי שכיבשתו ובלא קבלת אחריות, דמידי הוא טעמא בנכרי שכיבשתו משום דהוי כדידי' וא"כ הי' צריך לכתוב לא אתווצא" אבל השתא דכתיב לא חימצא' משמע ע"י אחר דהיינו קבלת אחריות שגורם לו לממון ע"י תביעת המפקיד לאח"ז ועיין בשו"ת ד"ח ח"ר ס' י"א שבמחכ"ת נעלם מעיניו הקדושים פי' האמיתי הזה בדברי אביי עיי"ש) אבל רבא דקאמר לא תיפך וארישא קאי סובר הש"ס דקאי אמסקנא כמש"כ למעלה לכן פי' רש"י ובדלא קיבל אחריות כדלקמי', והא דלא סבר הש"ס גם ברבא כונו באביי וכמש"כ הצל"ח הוא משום דאם התנא אסתירת הכתובים קאי, לווה באמת פתח בהתירא וקאי ארישא הלא כמו כן הוה מצי קאי אסיפ' אמאי דסליק מני', ולומר אאין לי דאסור אלא בנכרי שכיבשתו' ומשום זה הוכיח הש"ס דרבא רצה לפ' האי אאין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו' אמסקנא ובדלא קיבל אחריות, ולכן יפה הקשו בתו' דלא מצינן בשום דוכתא לחלק בין נכרי שכיבשתו ללא כיבשתו – ודברי הצל"ח תמוהין

והנה המעיין בדברי הרמב"ם יראה שמיישב קושי' התו' במתק לשונו שכתב דאפי' גר תושב שהוא תחת ידו לכופו שיוציא החמץ מביתו ג"כ אינו עובר הרי שמפרש דהוה אמינא דמה שחילקה התורה לענין ב"י בין שלך לשל נכרי הוא משום דאם הוא של נכרי לא חייבה התורה להוציא החמץ מביתו כדי שלא יתחייב לשלם לו אם יאבד, אבל בנכרי שכבשתו סד"א כיון דמצי לכופו שיוציאו מביתו מחויב לעשות כן ולא מטעם דהוה כדידי', ולכן הכא שפיר צריך קרא אנכרי שכבשתו ולא קשה קושי' התוס', והנה הא גופא צריך ביאור לווה היינו דורשים טעמא דקרא לומר דונה שאמרה תורה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים היינו מטעם דזה יכול להוציא מביתו וזה איכו יכול, אולם לק"מ דהא בלא טעם זה הוה חמץ חידוש כונה דאת אחל שרי דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו וחד מנייהו הוה חמץ