שבט סופר חלק ב שעה

דמשמע לתוספ' דמסתמא לא פליגי רבא על הא דאמרי' בכמה מקומות בב"מ דמנין הוי סי' מ"מ יש להוכיח מדסבר רבה דף כ"ב דמקום הוי סי' ורבא פליג עליו דלא הוי סי' וכיון דבמקום מצינו פלוגת' ובמנין לא מצינו בוודאי לא מסתבר דרבא פליג על מנין דלא הוי סיי וכבר קדמו בזה לתרץ מהבריי' דשטרות משום דתרי סימנ' הוי כמו סי' מובהק בקצה"ח סי' ס"ה ס"ק י"א וכתב הא דאמר רבא ש"מ סימני' דאוריית' היינו תרי סימני' והא דמקשה אח"כ והא פשיט לי' סימני' דאוריית' אע"ג דרבא רק תרי סימני' קאמר צריך לפרש ג"כ ע"ד שפי' פנ"י לפי תירוצו שם דבשטרות הוי סי' אמצעי כמו סי' מובהק והקצה"ח קיצר ועיי' ג"כ בתומים סי' ס"ה. ובלא"ה נמי לא א"ש דבריו דהא משמע דמדת גמיו וודאי עדיף ממדת ארכו אע"ג דארכו עדיף מרחבו מ"מ ממדת גמיו לא עדיף ואדרבה משמע דווקא מדת ארכו ורחבו ביחד עדיף ממדת גמיו אבל אחד נותן מדת גמיו ואחד נותן ארכו נותני' למי שנותן לגמיו כיון דמ"מ נותן מדת ארכו ורחבו ביחד ורק מי שנותן בפרטות ארכו ורחבו עדיף ממדת גמיו וא"כ אי שניהם כסי' מובהקים מ"מ הי' צריך לאשמע' דהא עכ"פ מדת גמיו עדיף ממדת ארכו אע"ג דהוי כסי' מובהק נגד רחבו ומע"כ כתב לכל היותר גמיו סי' אמצעי הוי וזה אינו במשמעות הסוגי' אדרבה עדיף ממדת ארכו וא"כ הי' צריך לאשמעי' דמ"מ מדת ארכו ורחבו עדיף מדנותן בפרטות שיעור כל חד וחד. והנה לפמש"כ הראב"ד הובא בש"מ הא דאמר רבא את"ל סימני' דאוריית' סימני' וסימנים יניח היינו אפי' אחד נותן סימן מובהק ואחד נותן סי' אמצעי נמי יניח כיון דשניהם דאוריית' נינהו ורק אי סימן אמצעי דרבנן וחכמים תקנו להחזיר כשאחד נותן סי' מובהק מחזירין לזה כיון דנותן ס' דמהני מה"ת וכתב דהא דמדת ארכו וכל השאר דינים ג"כ אזלי אי אמרי' סימנים דרבנן, ולכאורה לפי שיטת מ"ב דתרי סימני' נמי הוי סי' מובהק אמאי ינתן למדת משקלותיו אע"ג דמשקל בבגד הוי סי' מובהק מ"מ גם מדת ארכו ורחבו נמי מובהק הוי ובלא"ה נמי קשה דמשמע מהראב"ד דסבר דמדת ארכו לחוד הוי סי' מובהק וסי' רחבו סי' אמצעי ומשו"ה למ"ד סי' דרבנן מחזירין למדת ארכו משום דהוי סי' מובהק ואמאי ינתן במשקל אפי' נגד מדת ארכו כיון דתרווייהו מה"ת וצ"ל דסבר הראב"ד דוודאי אי אמרי' סימני' דרבנן ותקנו להחזיר בשביל תקנתי' ה"נ תקנו חכמים אפי' איתרמי סימנים מובהקים ומהני מדאוריית' מ"מ נותני' למי שנותן סי' מובהק ביותר לפי ראות עיני הדיין דגם זה ניחא למוצא אבידה דנותן סי' מובהק טפי משא"כ אי סי' דאוריית' ולא תקנו כלל לענין החזרת סימנים לא מחזירין למי שנותן סי' מובהק יותר כיון דמה"ת תרווייהו מהני והבאתי ראיי' נגד הראב"ד מהא דאמר ומבעי סימנים דאוריית' או דרבנן למנ"מ לאהדורי גט אשה ואמאי לא קאמר נ"מ לענין ממון גופא כגון אי נותן א' סי' אמצעי ואחד סי' מובהק אז לא מהני אי סימנים דאוריית' ולמ"ד סי' דרבנן מהני וע"כ דליתא דאפי' אי סימני' דאוריית' נמי מהדרינן למ"ד סי' מובהק טפי ויש לדחות לפמש"כ הפנ"י וכן הקצה"ח סי' רס"ז דאיבעי הוי אי סימני' דרבנן ואפי' סימן מובהק לא מהני משום דחיישי' שמא אתרמי סי' כסי' וגם חיישי' דלמא דחזי חזי הסימנים כסומא בארובה כמ"ש הר"ן בחידושיו חולין בהני כדניסתא אי סי' דאוריית' לא חיישי' למשקר וגם לא לאיתרמי ואי חיישי' למשקר גם סי' מובהק לא מהני ורבא מהאי דשטרות מוכיח דלא חיישי' למשקר וממילא מהני סי' מובהק דווקא יע"ש בפנ"י וא"כ בהו"א דמסופק גם לענין סי' מובהק לא יכול לומר נ"מ לענין סי' וסי' שיניח דהא עכשיו סבר דאי סי' דרבנן אף סי' מובהק לא מהני ולא מוכח נגד הראב"ד מ"מ נ"ל ראיי' מזה כתי' הראשון של הרא"ש דלפי האמת אין להוכיח משטרות דסי' דאוריית' ומשו"ה מספקא ליה לרבא משום דאף דממנו נעלם טעם הדבר מ"מ הם ידעו טעמו של דבר ולפי תירוץ שני של הרא"ש לא מהדרי' בשטרות רק לצורבא מדרבנן ע"י ט"ע וכבר עמד בתומים סי' ס"ה א"כ מנ"ל לטור בפשיטות דמהדרינ' שטרות בסי' דהא יש נפקותא בין שני התירוצים של הרא"ש ולתירץ שני לא מהדרי' בסי' בשטרות ונ"ל דהטור הוכיח מכח קושי' זו אמאי לא אמר נ"מ לאהדור' שטרות דאי סימנים דרבנן לא מהדרינ' ואי דאוריית' גם בשטרות מחזיר וע"כ דגם אי סבר סי' מדרבנן מחזירין שטרות ורק רבא דרצה לומר מתחילה דטעמא משום דניח' לבעל אבידה הוכיח דסי' דאוריית' משטרות אבל מ"מ אח"כ הי' מסופק דאע"ג דאיהו לא ידע הם ידעו ומהדר' ג"כ שטרות אף אי סימנים דרבנן וא"ש דפסק הטור בפשיטות כתירוץ ראשון של הרא"ש, ועוד מוכח מדלא אמר נ"מ לענין ממון גופא כשיטת התוספ' חולין דף צ"ו דאי אמרי עדים פלוני דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני או הרוצים להוציא חפץ מחבירו ע"י סימן דאחר היא לא מוציאין ממון דהא אי סימני' דרבנן לא מוציאין דהא לא שייך תקנתא דרבנן דניחא למוציא אבידה, ואפי' לא ידעי' העדים מ"מ בוודאי לא מסתבר להוציא ממון ע"י סימנים דרבנן דלא מצינו דתקנו רק באבידה וממילא מוכח ג"כ אי סימני' מה"ת נמי לא מוציאין דאל"כ אמאי לא אמר נ"מ זו וכך מצאתי בקונטרס אבא מאוה"ג זצ"ל, ומש"ס חולין לא מוכח רק דלא קטלי' ע"י סימנים וי"ל הטעם דדיני נפשות שאני דנקי וצדיק אל תהרוג וכיון דטוען ברי נגד הסימנים ויכול להיות דקושטא קאמר א"א להרגו ועיי' בפנ"י שהסביר כן ולא מוכח דלא מוציאין ממון ג"כ אבל מהכא דלא קאמר נ"מ מוכח כתוס' דגם בממון לא מוציאין ממון מחזקתו ועוד נ״ל ראיי' לדברי תוס' מהא דאמרי' סימנים ועדים ינתן לבעל העדים וכתב הרא"ש דמשמע אפי' לא ראה הנפילה רק שמעידין שהי' שלו לא אמרי' שמכרו והיינו מטעם חזקה שכל מה שתחת ידו הוא שלו ולא מהני סימנים לומר שבוודאי מכרו לו כיון שיודע סי' רק כיון שידעי' ע"י עדים שהי' פעם אחת שלו מוקמי' בחזקתו ואמרי' איתרמי וכ"ש אין להוציא חפץ מיד חבירו שעדיין בידו וזה ראי' מוכרחת לתוספ' ונ"ל לומר הוא דהובא ברמ"א סי' רס"ז בעדים ועדים וסימנים דיניח וכתב הש"ך די"ל כיון דאחת נותן סימנים והשני' לא ידע מסימני' אמרי' דסהדא שיקרא נינהו ובנתיבות שם כתב לפמש"כ בתוספ' בכמה מקומות דלא אמרינן בתרי כתי עדים המכחישים זא"ז מגו, משום דמגו לא עדיף מעדים ותרי כמאה וה"נ הסימני' כיון דלא מהני נגד תרי גם בתרי ותרי לא מהני יע"ש. ויש לקיים דברי הש"ך אבל לא מטעמי' דוודאי מכח סימנים אין לנו לומר דהני עדים סהדי שיקרי נינהו כמו דלא מהני מגו לומר כן אבל כיון דיש לנו לומר שמא מכרו והסימנים לא מכחישים העדים רק בסימנים נגד עדים לא מהני הסימנים להוציא מחזקה כל מה שיש תחת יד אדם הוא שלו ובוודאי לא מכרו אבל בעדים מכחישים בחזקה זו שוב מהני הסימנים לומר שמא מכרו ולא אמרי' איתרמי אבל בעידי נפילה שמכחישים אז בוודאי לא אמרי מכח הסימנים דסהדי שיקרי נינהו וממנו נפל כיון דעדים אחרים אמרו שמאחר נפל ובוודאי לא מכרו כנ"ל להכריע, ומה שתמה על הא דהרגיש הנוב"י בקושיתו האיך אמרי' אי סימני' דאוריית' מהדרי' גט אשה בסימנים דלמא לא מהני סימני' רק באבידה דלא מוציאין דבר מחזקתו דהא מוצא אבידה לא מיקרי מוחזק כמש"כ תוס' ספ"ק דכתובות משא"כ בגט אשה דאיתחזק איסורא דא"א דהא תוספות בחולין שם כתב אע"ג דלא מוציאין ממון ע"י סימני' מ"מ שטר כיון דליכא מוחזק בהאי שטרא לא מקרי מוציא א"כ גט נמי כן הנה באמת דברי תוס' צריכין ביאור דהא מ"מ ע"י שטר יוציא אח"כ ממון מיד הלוה ובוודאי גם זה בשאר מקומות מקרי חזקת ממון וכן איתחזק איסור דא"א אע"ג דעדיין לא מוציאין מחזקתו וראיי' מהא דמקשה רפ"ק דגיטין על הא דהאמינו לשליח לומר בפ"נ דע"א אינו נאמן נגד איתחזק אע"ג דלא בא העד להעיד רק שהגט כשר ועדיין היא א"א וע"כ כיון דאח"כ ע"י הגט תהי' מותרת לעלמא הוי ע"א נגד חזקה וה"כ אם מחזירין הגט לשליח שיגרש את אשת יוסף בן שמעון מועילים הסימנים נגד החזקה אבל מ"מ מוכח משטר דכה"ג מוציאין ממון וע"ז מחלק התוס' דעדיין ל"ד אם אמרו דפלני' דהאי סימנא לוה כיון דאין מעידין על הלוה גופא רק על השטר שכעת אין אדם מוחזק אבל מ"מ זה גופ' קשה על הש"ס מנ"ל למילף גם זה מאבידה כיון דהתם ליכא חזקה כלל משא"כ בגט אשה וה"ה בשטר מנ"ל דמחזירין כיון דע"י השטר יבוא להוציא ממון וזה לא מוכח מאבידה וזו קושי' הנוב"י ועיי' בנוב"י תנינא סי' נ"ט בסופו שמדחה כעין זה תי' חתנו הגאון זצ"ל דרצה לומר דמה"ט מהני אי סימנים דאוריית' במיתת הבעל משום דדייקא ומנסבא מרעי החזקה וליכא חזקת א"א וכתב הוא דאכתי לא דמי לשמלה משום דמ"מ איקבע איסורא ואכתי ל"ד לשמלה