שבט סופר חלק ב שעד

דמים. ובתומים מקשה א"כ למה מוקי רב ששת ביאוש וש"ר דאפי' בלא יאוש נמי יוכל להעיד כיון דע"כ מיירי בדברים שיש בהם משום ת"ה וגם בלא יאוש צריך הנגזל להחזיר הדמים, וכ' שע"כ צריכי' אנו לומר שמשקר משום החפץ אע"ג דיתן הדמים בשבילו וממילא מוכח דלא כהרשב"א, דהא להרמב"ם ושו"ע ע"כ צ"ל שמשקר בשביל החפץ אע"ג דיתן הדמים בשבילו א"כ קשה גם לאחר היאוש אמאי מעיד וע"כ דלא יכול הנגזל להוציא גוף החפץ מהלוקח אע"ג דנותן הנגזל הדמים ומשו"ה במת הגזלן יכול להעיד הנגזל ולא הוי נוגע, ואע"ג דאין ראי' ממ"ש הש"ך מדלא מחלקי בין קבל אחריו' או לא לענין נוגע, מ"מ מגוף הדין יש ראי' כמו שכתבתי, והוכחת שלי הוא רק לפי מה שהסביר תוס' דברי הרשב"ם, אבל לטעמא וסברא הנמק"י אין ראי' כ"כ אם לא שנאמר משום דלא יצא מרשות לוקח בשעת מכירתו גם אח"כ לא מקרי ש״ר כמו שכתבתי וא"ש ראיית הש"ך בין פירושי בדברי הרשב"ם ובין לפירוש נמק"י ועיין. ולפי מה שכתבנו לדברי הרשב"ם דע"כ צ"ל דלא משקר בשביל החפץ אם צריך ליתן לו הדמים, יש ליישב קושי' תוס' שהקשו א' גם בשדה מהני יאוש וש"ר א"כ למה לא מחלק הבריית' במטלטלי' בין לאחר יאוש וקודם יאוש ונדחקו דמסתמא דמלתא דאינו מיאש בקרקע יע"ש, דצ"ל לפי' הרשב"ם דק' קושי' התומים אמאי צריך לאוקמי ביאוש דוקא לוקמי אפי' בלא יאוש ויכול להעיד משום דצריך הנגזל ליתן הדמים ללוקח ביש בו משום ת"ה, ולהרשב״ם אינו משקר בשביל החפץ, וי"ל דרצה רב ששת לאוקמי הבריית' אפי' בגנב מפורסם דל"ש תק"ה דבריית' בכל ענין איירי אפי' אין שייך בו תק"ה ולהרשב"ם לא צריך הלוקח להחזיר הדמים להנגזל שכ"כ בפי' שם, וכן ס"ל לתוס' כאן שכ' דגם בבית ושדה יכול להעיד הנגזל לאחר יאוש ואי צריך להחזיר הדמים ניגע הוא דבקרקע ל"ש תק"ה, וכן מוכח מתוס' ב"ק ס"ז ע"ב דלא כרמב"ם ומשו"ה בלאחר יאוש אף בגנב מפורסם דל"ש תק"ה נמי יכול להעיד אבל בלפני יאוש יש חילוק בין דברים שיש בהן תק"ה או לאו, ומש"ה אינו מחלק במטלטלין בין אחר יאוש ולפני יאוש דהא גם בלפני יאוש יכול להעיד ביש בו משום תק"ה וברייתא בכל ענין איירי ומשו"ה מחלק בין קרקע ומטלטלין ובקרקע בכל ענין לא יכול להעיד לפני יאוש כיון דלא שייך בו תק"ה וא"ש. ויען כי חביב לי לשעשע עם מעלת ידידי נ"י אציע לפניו מה שאמרתי באותו ענין בלמדתי עם בני הישיבה סוגי' דפרה וטלית, והעליתי בקונטרסי לסוגי' זו דברים הרבה, ואכתוב רק מה שנוגע לדברי הרמב"ם שהבאנו שסבר שצריך הלוקח להחזיר הדמים לאחר יאוש וש"ר, והש"ך מתרץ מסוגי' זו דמיירי ביש בו משום תק״ה' אבל בשעה"מ ובתומים הקשו דאכתי קשה ממאי דמקשה הש"ס ולוקמי ביורש דהא ביורש דלא מפסיד מידי ל"ש תק"ה דלא מפסיד מידי והוי הנגזל נוגע ואפי' אי רשות יורש כרשות לוקח מ"מ דמים צריכי' להחזיר וקושי' עצומה היא על הרמב"ם, ולפענ"ד נ"ל בשנבין תחלה ליתן טעם לשיטת הרמב"ם דצריך להחזיר דמים ושיטות שאר פוסקי' הוא דא"צ להחזיר הלוקח אפי' דמים, ויש להסביר לפמ"ש בקצה"ח סי' שס"ב לפרש שיטת הרמב"ם דגם ש"ר ואח"כ יאוש קני ושאר פוסקים וכן הרשב"ם בסוגי' חולקי' עליו ופסקו כר"י דלא קני רק ביאוש ואח"כ ש"ר, וכ' דהרמב"ם סבר דגם ש"ר שייך להקנין ויאוש לחוד לא קני וע"י ש״ר נגמר הקנין א"כ גם אם גם ש"ר קודם יאוש נמי קני אבל שאר פוסקי' חולקי' וסוברי' דטעמא דש"ר הוא רק משום דבהיתירא אתי לידי' ולא מסייע לקנין כלל רק עיקר הקנין הוא היאוש ובגזלן לא קני משום באיסורא אתי לידי' אבל בש"ר קונה, אבל בש״ר קודם לא משום דבאיסורא אתי' לידי', ולפ"ז י"ל דשתי לשונות בב"ק קי"ד פליגו אי ש"ר קודם יאוש קנה או לא דאי קנה ש"ר קודם ע"כ ש"ר נמי מסייע להקנין ויאוש לחוד אינו קונה משו"ה אצל הלוקח באיסורא אתי' לידי כיון שהוא נמי ע"י ש"ר שלו גורם הקנין אבל אם גמר קנין היאוש לא הוי אצל לוקח באיסורא אתי' לידי', והרמב"ם דפסק דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ קונה וע"כ דש"ר הוי גמר קנין ומשו"ה פסק שפיר דצריך להחזיר הדמים ושאר פוסקי' סברו דש"ר ואח"כ יאוש לא קנה דכל טעמא דש"ר משום דבהתירא אתי לידי' ומשו"ה לא צריך להחזיר הדמים והוא סברא נכונה. ונ"ל לומר שגם פלוגתא אי רשות יורש כרשות לוקח או לא נמי בהא תלי' דהרשב"ם כ' ומסביר למ"ד לא כרשות לוקח טעמא משום ברא כרעי' דאבוה ולא מקרי ש"ר, וי"ל דזה דוקא אי ש"ר מטעם קנין שפיר י"ל דרשות יורש לא קני כיון דירושה ממילא קאתי ולא בעי קנין כלל וברא כרעי' דאבוה, אבל אי אמרינן מטעמא משום בהתירא אתי לידו והקנין כבר נגמר ביאוש לחוד וכיון דיורשים לא גזלוה מקרי בהתירא אתו לידם והקנין כבר נגמר ברשות אביהם, ולא גרע מקרקע שכ' תוס' בפ' לולב הגזול דגם בקרקע שייך ש"ר אע"ג דכל היכא דאיתי' ברשותי' דמרא איתא מ"מ כיון דטעמא ש"ר משום בהתירא אתי' לידי' גם בקרקע שייך ש"ר מכ"ש רשות יורש, ולפי"ז למ"ד רשות יורש כרשות לוקח ע"כ סובר דטעמא דש"ר הוא משום דבהתירא אתו לידי' ולהאי טעמא גם הרמב"ם מודה דלא צריך להחזיר דמים אבל לדידן דפסקינן רשות יורש לא כרשות לוקח שפיר פסק הרמב"ם דהלוקח צריך להחזיר הדמים ולא קשה מסוגי' כאן דשפיר פריך למ"ד רשות יורש כרשות לוקח, ומיושב נמי שפיר הא דפסק הרמב״ם דש"ר ואח"כ יאוש נמי קונה וכבר הקשו עליו נושאי כליו דלא פסק כר"י, ולפמ"ש דטעמא דמ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח משום דסבר גם ש"ר מהני לקנין א"כ גם ש"ר ואח"כ יאוש נמי קונה, ושפיר הוכיח הרמב"ם דינו לפי מה דפסקינן כרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דתלי' זה בזה וא"ש, ועיי' בח"ס ח"מ סי' כ"ו ובנתיבות שנ"ב מה שתירצו דברי הרמב"ם מסוגי' כאן באופן נאה ומתקבל יע"ש, ומעלתו ימחול לשום עיונו על דברי, וישמחני בתשובתו, הכ"ד הדורש שלום תורתו הכותב בחפזון, פרעסבורג יע"א אור ליום ו' עש"ק לסדר יתרו תרל"ו לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל. תשובה ח שוכ"ט לכבוד ידידי הרב המופלג בהפלגת חכמים המאור הגדול בע"פ כש"ת מו"ה דוד ליב ואלצער נ״י רב בק"ק באטארקעז והגליל יע"א (כעת הגאון אבדק"ק האמאנא יע"א). אחדש"ה זה שבועות אחדים עברו מעת אשר קבלתי מכתבו ולא באתי עד עתה אל המנוחה להשיב על מכתבו כאשר ידע מע"כ כי טרידנא טובא מלבד שיעורין כסדרן עם התלמידים ה"י גם שאר טרדות המקיפים אותי והנחתי מכתבו באמתחתי להשיב לעת מצוא והיום באתי אל הענין בדברי פלפולו לתרץ הקושי' שלא הביא הרי"ף בב"מ בסוגי' דסימנים הא דמדת ארכו ומדת רחבו ומדת גמיו ינתן למדת ארכו ורחבו והביא קושי' או בשם הריטב"א ולא מצאתי ורצה לומר בהקדים לתרץ ג״כ לפוסקים סימני' דרבנן מהא דתכריך של שטרות דמוכח סימני' דאוריית' כקושי' הרא"ש די"ל לפמ"ש הב"ש בשם מ"ב דשני סימנים אמצעים סימן מובהק הו' משו"ה בשטרות סימן קשר ומנין הוי סימן ורבא סבר דמנין לא הוי סימן מדאמר ביבמות קט"ו אימא חושבנא איתרמי והוא שפיר הוכיח סימנים מה"ת מהבריית' דתכריך של שטרות וכיון שהוא אזיל השתא את"ל סימני' מה"ת ולא מוכח דתרי סימני' הוי מובהקים משו"ה צריך לאשמעי' דינתן למדת ארכו ורחבו משא"כ לדידן כיון דנותן תרי סימני' ארכו ורחבו ומדת גמיו סי' אמצעי לכל היותר בוודאי פשיטא דנותן למי שאמר מדת ארכו ורחבו דהוי כסי' מובהק אלו דבריו, ואף שנעים המה ע"ד פלפול מ"מ לא נאמרים על מרכז האמת דהא גם לרבא קשי' מהא דתכריך של שטרות ומאי קאמר את"ל וע"כ צ"ל גם לדידיה אחד מן התירוצים שכתב הרא"ש דאיירי מתני' בצורבא דרבנן או סי' דרבנן ולא מטעמא דניחא לבעל אבידה וא"כ גם לדידן אינו היכרח דתרי סימני' הוי סי' מובהק ואי מצד הסברא אמרי' כמו דמהני סי' מובהק מהני ג"כ תרי סימני' לא צריכין להכרח ממתני' כנ"ל ואם אינו סברא מנ"ל לחדש דבר כיון דלרבא ע"כ צריכין לומר על מתני' דשטרות תירוצי' אחרים וגם הא דרצה להוכיח מרבא יבמות דסבר מנין לא הוי סי' דלא כתוספ' שם דשאני התם דאיירי בענין שדרך בני אדם להצניע ואף שהתוס' לא הכריח דרבא סבר מנין הוי סי' רק