שבט סופר חלק ב שעב

מאביו כתב ומפרש כחכמים דשדה מקנה פודין בשוויה ותרתי נפקותא וחילוקי דינים יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה יע"ש ומע"כ הביא הא דרשב"ם ס"פ המוכר את הבית דמחלק בין שדה מקנה לשדה אחוזה לענין פודין בשוויה וכתב המהרש"א שם דרש"י בחומש לא פירש כן ופלוגתא הוא בעירוכין ודברי רש"י תמוהים ונוסף דברי המל"מ שמפלפל בזה והקשה רק היכי רמיזא ולא מקשה ביותר מהא דהלכה כחכמים נגד ר"א. וחפשתי בספרים מצאתי בפירוש התורה והמצוה מהגאון מלבים זצ"ל שעמד על דברי רש"י זו וכתב שצריך לדחוק דמ"ש רש"י דאם בא לגאלה ר"ל הבעלים הראשונים שנגדם יש לומר דדין שדה אחוזה יש לו כיון שישאר השדה בידיהם לעולם ואינו יוצא מתחת ידם משא"כ בגואל אחר שיצא ביובל לבעלים הראשונים וכן הרגיש בזה בספר פנים יפות על התורה וא"כ י"ל דגם המל"מ ידע דיש לחלק בין אם הלוקח גואל השדה ובין אם המוכר בא לגאלה די"ל מצד הסברא כיון שישאר בידו לעולם הוי אצלו כשדה אחוזה ולא הי' יכול להקשות בכח מהא דהלכה כחכמים וגם לא מדברי רש"י דף כ"ו אלא דהקשה מנ"ל לרש"י הא והיכי רמיזא לחלק בכך כיון דלא מצינו דמים קצובים רק בשדה אחוזה ובספר התורה והמצוה רמז על דברי מל"מ ובאמת מדבריו משמע איפכא דאין לחלק בין בעלים לאחר שכתב בשדה אחוזה כל כהן שפודה צריך ליתן נ' שקלים לא שנא אם הי' ההקדש מיד אחר היובל או כמה שנים אחר היובל וכתב כיון שאצל הכהן ישאר השדה לעולם נותן תמיד נ' שקלים דדוקא בפודה קודם היובל שחוזר לכהנים ביובל נתנה תורה קצבה לשנים משא"כ בכהנים שהוא אחוזה להם לעולם ואע"ג דגם הבעלים כשפודים אינם מתנים רק לפי חשבון השנים מ"מ התורה לא חלקה בפדיון בין בעלים ובין אחרים אבל כהנים שפודים שאין רשות לאחרים בה ונשארה להם לעולם צריכים ליתן קצבה שלימה דהיינו כ' שקלים יע"ש וא"כ גם לענין שדה מקנה אין לחלק בין בעלים לאחרים אע"פ שישאר הבעלים לעולם ומה"ט לא ניחא למל"מ להעמיס בדברי רש"י כחילוק של התורה והמצות וכתב האיך רמיזא חילוק זה אבל מ"מ נרויח שאין לתמוה ולהתפלא כ"ב על המל"מ שלא הקשה מפלוגתא דר"א וחכמים אבל בכל זאת תמוה שלא הי' לשתוק כ"כ ולהביא עכ"פ סוגי' זו ודברי רש"י דף כ"ו ואין מסוגי' זו רמז ורמיזא בדבריו זה שנים שנשאלתי ג"כ מחכם אחר על זה ועדיין צ"ע והנני הדש"ת כותב בחפזון פה סיון תזמ"ר לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל תשובה ו הרמב"ם בפכ"א מהל' מכירה הל' י' כתב דרך המלך ודרך הקבר אין לה שיעור ונ"ל שזה כמוכר דבר שאין מינו ידוע והראב"ד בהשגות כתב ואין דבריו ידוע ונ"ל שנוטל ממנו המלך כל מה שיצטרך לו וכתב הה"מ לפי דבריו אף מוכר דרך הקבר בשדהו שהולכין מלוי המת בכל השדה כפי מה שיצטרך להם יע"ש ובאמת אף שלכאורה כן הוא לפי השגת הראב"ד על הרמב"ם דהוי מכירה בדרך המלך ה״ה בדרך הקבר דחד דינא אית להו דאין להם שיעור מ"מ צ"ע דשביק הראב"ד בהשגתו רק דרך המלך ושבק דרך הקבר ומשמע דבכוונה השמיט דרך הקבר ומודה לרמב"ם לזה. ונלענ"ד לומר דהנה הא דאין מינו ידוע דלא הוי מכירה כתב הרמב"ם טעמו בהל' ג' שם דהוי אסמכתא כמו משחק בקוביא דלא קנה ובאמת הראב"ד לא השיג שם על הרמב"ם בזה משמע דמודה לדבריו דלא קנה באין מינו ידוע משום דהוי אסמכתא והכא בדרך המלך דמדמה הרמב"ם לאין מינו ידוע השיג הראב"ד עליו וצריך טעמא למה ונ"ל דהנה הא דאסמכתא לא קנה היינו משום דלא סמכה דעתו של המוכר והקונה לקנות ה"נ באין מינו ידוע כן ולא גמר ומקני ונ"ל אי אמרינן דרך המלך אין לו שיעור ופירש הרמב"ם בבא בתרא דף צ"ט במתניתן דרשות למלך לפרוץ בתים וגדר בשדה חבירו לעשות לו גדר כמבואר במתניתן סנהדרין דף כ' ע"ב ועיין בתוס' שם שכתבו שהקשו שם א"כ למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו דהא המלך נוטל שדה של חבירו ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחה בידו וכתבו דבחנם הי' יכול ליקח אם היה רוצה אבל כשהי' רוצה המלך שימכרו לו הרשות בידם לומר לא נמכר וכן כתבו הראשונים שם וא"כ אי אמרינן הא דדרך המלך אין לו שיעור במכירה איירי כמו שכתב הרמב"ם וכמשמעות הראב"ד ולא רצו לפרש כפירש הרשב"ם משום דכל המתניתן דכאן לענין מכירה איירי כמו דרך הקבר ודרך יחיד ודרך רבים ולפירש רשב"ם דאיירי דנוטל בחנם זה לא שייך במתניתן דהכא רק בסנהדרין שם ובאמת כתב הרשב"ם דף ק' ע"ב דאגב גררא נקטה במתניתן כיון דלאו לענין מכירה איירי לפירושו וכיון דיש רשות למלך לפרוץ גדר ולעשות לו דרך בשדהו של חבירו כל מה שצריך ואין לו שיעור וא"כ אף אם הוא לא רוצה בחנם ובחזקת מלך רק רוצה לקנות בודאי אין לומר דהוי אסמכתא ולא גמר ומקני המוכר כיון דאין לו שיעור דהא אם הי' רוצה המלך הי' לוקח לו הדרך בלי רשות וא"כ אם רוצה לעשות לפנים משורת הדין ולקנות מחבירו בודאי גמר ומקני לו בלב טוב ובנפש חפיצה ולא שייך אסמכתא והא דכתב הרמב"ם דמ"מ הוי אסמכתא כמו שאין מינו ידוע ולא גמר ומקני נ"ל דהרמב"ם לשיטתו כתב שפיר דבפ"ה מהל' מלכים הלכה ג' כתב הרמב"ם ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו ודרך המלך אין לו שיעור אלא כפי מה שהוא צריך אינו מעקם את הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדה של זה אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו וכתב בלחם משנה דזה דלא כדברי רש"י שפירש דאף מפני צרכי ביתו יכול המלך ליקח שדה של חבירו ובכל עת ובכל זמן אפילו שלא לצורך מלחמה רק הרמב"ם מפרש דמתניתן לענין מלחמה אתמרה ולא לצרכי יכול לעשות כן וא"כ להרמב"ם שלא לצורך מלחמה לא הי' יכול המלך ליקח בחנם ואין לו רשות לזה שפיר הוי אסמכתא אם לוקח שדה מחבירו לצרכו דהא צריך ליקח דוקא ולא יכול ליטול בחזקה מיד המוכר ולא גמר ומקני כיון דאין לו שיעור דהא בודאי אף דהרמב"ם מפרש דאין לו שיעור דמתניתן דסנהדרין לענין מלחמה דוקא מ"מ במתניתן דבבא בתרא דלענין מכירה בודאי לא גרע המלך מדרך הקבר דאין לו שיעור מפני כבידו דשכבי ובודאי מה"ט גם דרך המלך אין לו שיעור מפני כבידו של מלך דהא כבוד המלך עדיף מכבוד המת כמבואר בש"ס כתובות י"ז ע"א דמעבירין המת מפני כלה וזה וזה מלפני מלך ישראל וכיון דאין לו שיעור מפני כבודו כמו דרך הקבר שפיר כתב הרמב"ם דממילא הוי כאין מינו ידוע דהוי אסמכתא דהא מ"מ מדין מלך לא יכול ליטול בחזקה בחנם ממנו אבל הראב"ד י"ל דסבר כפירש רש"י ושאר ראשונים דגם לצרכו לבד יכול המלך לפרוץ גדרו של חבירו ואין לו שיעור ומה"ט שפיר השיג הראב"ד עליו דנוטל כל מה שיצטרך דלא הוי אסמכתא דאע"ג דלא השיג הראב"ד עליו באין מינו ידוע מ"מ שאני במלך כיון דאם רוצה יכול ליטול בחזקה בחנם ממוכר בודאי אם רוצה המלך לקנות ממנו ונותן לו דמים בודאי גמיר ומקני ולפ"ז א"ש הא דלא השיג הראב"ד על הרמב"ם רק על דרך המלך ולא כתב ג"כ בדרך הקבר נוטל כל מה שיצטרך כי בדרך הקבר מודה הראב"ד להרמב"ם דהוי אסמכתא ומשו"ה נקט בלשונו דוקא דרך המלך ולא דרך הקבר ג"כ ודלא כמו שכתב הה"מ דה"ה להראב"ד דרך הקבר כן הוא ונכון. אלא מדלא משיג הראב"ד על הרמב"ם בהל' מלכים שם משמע דמודה לרמב"ם בזה דדוקא לצרכי מלחמה יכול לפרוץ גדר בשדה וכרמו של חבירו ולא לצרכו וא"כ אין חילוק בין דרך המלך ודרך הקבר וגם צ"ל לדברינו להראב"ד דדרך המלך אין לו שיעור היינו דמכירה מהני ודרך הקבר אין לו שיעור פירושו דלא מהני המכירה וזה קצת דוחק ע"כ יותר מסתבר כפירש הה"מ דה"ה דרך קבר מהני להראב"ד והא דמהני להראב"ד המכירה אע"ג דלא השיג לעיל על הרמב"ם בדבר שאין מינו ידוע ראיתי בקונטרס מאאמו״ז בעל ח"ס זצ"ל שכתב דהא באמת מינו ידוע רק דהוי דבר שאין קצבתו ידוע והרמב"ם לטעמי' כל שאין קצבתו ידוע הוי אסמכתא אבל הראב"ד ס"ל כרוב הפוסקים דאע"ג דאין קצבתו ידוע לא הוי אסמכתא ומשו"ה אע"ג דאין לו שיעור וקצבה מהני המכירה, וצ"ל לדבריו הקדושים דהרמב"ם סבר דאף למכור אינו יכול דבר שאינו קצוב אבל כמה פוסקים הכריחו מדברי הרמב"ם ועיין בריטב"א כתובות ר"פ הנושה דדוקא במתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב סבר הרמב"ם דלא נשתעבד אבל היכי שהזוכה מתחייב את עצמו בדבר אחר כנגדו או במכירה גם הרמב"ם מודה דמהני דגמר ומשעבד נפשי' כה"ג ועיין בתומים סי' ס' בח"מ וכן העלה שהוא עיקר ויותר נ״ל מה שכתב עוד ישוב לפי דברי הסמ"ע סי' ר"ט