שבט סופר חלק ב שסט

אם אי אפשר לקיים את השטר אלא מפיהן ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו קרובים היינו מוטעים היינו הרי אלו נאמנים ויבטל השטר אמרו פסולי עדות בעבירה היינו או שוחד לקחנו על עדות זו אין נאמנים שאין אדם עשים עצמו רשע וראיתי בחדושי אבא מאו"הג כ"ס זצ"ל שהביא בשם קדוש זקני ח"ס זצ"ל שתמה על הרמבים דסתם וכתב אנוסים נאמנים ולא מחלק בין מחמת נפשות או מחמת ממון וכתב שוחד לקחנו או פסולי עדות בעבירה ולא כתב אבל אנוסים מחמת ממון ותמה מאוד שלא הרגיש אחד מנושאי כלים בזה וכן לא מצאתי באיזה מגדולי אחרונים שעמדו על זה והלא דבר הוא, ואמרתי מאז בישובו ע"פ מה שכתב הש"מ בשם מורי הרב הלוי ז"ל דכל שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו והלכו להם ולא פירשו מסתברא דאית לן לפרושי דאנוסין מחמת נפשות בעי למימר דכל ישראל בחזקת כשרות הם ולא תלינן רשעות בעדים שחתמו מפני ממון יע"ש. וי"ל דהרמב"ם נקט סתם אנוסים היינו אע"ג דאין מפרשין דבריהם שמחמת נפשות מ"מ אנו אומרים דאנוסים מחמת כפשות הי' אע"ג דלא שכיח כמ"ש בתוס' מ"מ יותר תלינן במחמת כפשות מלומר מחמת ממין דנעשו רשעים ומחמת נפשות הוא דניתן להציל את עצמם משא"כ אם אמרו פסולי עדות צריכין לפרש דוקא מפני מה המה פסולי עדות אי מחמת קטנים או קרובים דהא מחמת קנים או קריבים ג"כ אמרו נגד חזקה דמלוה מידק דייק או משום דאין אדם חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול ובלא"ה בקרובים כבר הקשו הסמ"ע וט"ז בסי' מ"ו דנמי עושים עצמם רשעים שמעידים להפסיד למלוה או ללוה שלא כדין מ"מ אין להם חזקת כשרות כ"כ אף אם חתמו קרובים ומשו"ה כתב הרמב"ם קטנים או קרובים דוקא אי אמרו בפירוש שהי' קטנים או קרובים משא"כ בפסולי עדות סתם צריכין לפרש מפני מה אמרו שהם פסולי עדות אבל כל שלא פירשו דבריהם בטל השטר והא דנקט הרמב"ם אבל פסולי עדות בעבירה דאין נאמנים דמשמע הא אמרו סתם פסולי עדות נאמנים אין זה דיוק דברישא דנאמנים היינו דלא צריכין לפרש דבריהם ונאמנים כשאמרו אנוסים סתם או קטנים או קרובים אבל דאין נאמנים כתב הרמב"ם דזה דוקא אם אמרו פסולי עדות היינו בעבירה אבל אם אמרו סתם פסולי עדות צריכין לשאול ולברר אי מחמת קורבה או מחמת עבירה ואין נאמנים בודאי רק אם אמרו בפירוש מחמת עבירה או שוחד לקחנו והדברים נכוים בשנדייק בדברי הרמב"ם ולשינו והשתא דאתית להכי א"ש דלא נקנו הרמב"ם דאנוסים מחמת ממון אינו נאמנים לפי מה שהקשו בתוס' בד"ה אין אדם וכו' כיון דרבא סבר דפלגינן דיבור' ה"נ נימא דאנוסים מחמת נפשות ולא מחמת ממון ותירצו כמה תירוצים ובתירץ האחרון כתבו דעיקר העדות הוא שאמרו אנוסים היינו מיד עושים עצמן רשעים אם לא יעשו פירש לדבריהם הלכך לא שייך פלגינן דיבור' יע"ש. ולפי מה שהוכחנו מדברי הרמב"ם דגם באנוסים סתם נאמנים ולא צריכין לעשות פירוש לדבריהם לא שייך תירץ תוס' דמיד עושים עצמם רשעים דהא גם באנוסים סתם נאמנים וא"כ כם באנוסים היינו מחמת ממון קשה לרבא דלפלגי' דיבור' וצריכין לומר להרמב"ם תירץ ראשון של תוס' פיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבור' לפסול השטר וזה א"ש אי טענת מזויף הוי רק מדרבנן אבל מה"ת לא צריך קיום בטענת מזויף וכבר הרגיש בהפלא"ה דהא הר"י הובא בתוס' לקמן דף כ"ח סבר דמזויף צריך קיום מה"ת ונ"ל דתלי' בפלוגתי' דר"נ ור"ה אי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו או לא צריך לקיימו דבתוס' כתבו בד"ה מודה בשטר הא דלא נאמן פרוע במגו דמזויף משום דד"ת אין צריך קיום ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין מזויף אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום ע"ש ומוכח דר"ה סבר דבטוען מויף לא צריך קיום מה"ת ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא דר"נ דסבר דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משום דסבר דבטוען מזויף צריך קיום מה"ת ונאמן בפרוע במגו דמזויף ועיין בגדולי תרומה ולפ"ז יש ליתן טעם לשבח לר' יוחנן דאמר בפ' מי שמת שאני אומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דברי הכל הוא ומסיק אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו כל כמיני' ור' נחמן לא סבר חילוק בין איהו ובין עדים כמ"ש תוס' בד"ה אימא ד"ת אין נראה לו לחלק וצריך ביאור ונ"ל לפי מה שהאריך בש"ך סי' מ"ו לחלוק על מהרי"ק דסבר דנם בעדים שטעמו אין זה כתב ידינו וטענו מזויף נ"כ אין צריך קיום מה"ת מפני שכבר נחקרו עדותם בב"ד ולא חציף אינש לזיופי והש"ך חולק דבעדים אם טענו וחויף בו דאי לכ"ע הקיום מה"ת ועיין בתומים ובקצה"ח ולפ"ז י"ל ה"ט דר"י שאני אומר מודה בשטר אין צריך לקיימו משום דלא מהימן במגו דמזויף מטים דכל הקיום בטוען מזויף רק מדרבנן וכמ"ש תוס' אבל בעדים דהוי הקיום מה"ת אמרינן דאלימי לאורועי שטרא משים דבעדים בטענו מזויף הוי הקיום מה"ת רש להם מנו דמזיף ואף דבשני עדים לא אמרינן מגו וצ"ל כמ"ש הנמוק"י וש"ך דאף באחד שטוען מזייף סני דלא נתקיים השטר מ"ו אף באחד מן העדים שטוען מזויף הקיום מה"ת כמ"ש בתומים ג"כ וא"כ מה"ט אמרינן דאלימי עדים ור"מ סבר דאף בעדים הוי הקיום דרבנן וכן ר"נ כשיטת מהרי"ק ולפ"ז י"ל דרבא סבר כר"ה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דסבר בטוען מזויף רק מדרבנן הקיום משום הכי סבר באנוסים היינו לא פלגינן דיבורי' אבל הרמב"ם סבר דבטוען מזויף צריך קיום מה"ת כמי שהוכיח ב"ש בא"ע קמ"א והטעם נ"ל משום דפסק בפי"ג מהל' מלוה ולוה כרב נחמן דמודה בשטר צריך לקיימו והטעם משום דסבר דבטוען מזויף צריך קיום ה"ת וא"כ אמרינן כמו באנוסים פלגינן דיבורי' ומשו"ה נקט הרמב"ם דאמרו שוחד לקחנו או פסולי עדות היינו מחמת עבירח כה"ג לא פלגינן דיבורי' כמ"ש בתוס' דמיד שאמרו פסולי עדות נפסל השטר עד שיעשו פירש לדבריהם אבל באנוסים דמוכח מדברי הרמב"ם דבאנוסים סתם נמי נאמנים לא שייך תירץ תוס' ולשינותו דסבר דבטוען מזויף צריך קיום מה"ת באמת אמרינן פלגינן דיבורי' וא"ש דלא נקט אנוסים מחמת ממון ומבוארים דברי הרמב"ם ע"כ כנלענ"ד. וראיתי בתומים מ"ו סקמ"ב שיצא לישב דברי רש"י שנזכר במתניתן דפסולי עדות קרובים או משחקים בקובי' והקשו הראשונים במשחקי בקובי' הא שוי' נפשייהו רשעים ואדם קרוב אצל עצמו והרא"ה כתב ליישב הואיל וכל הפסול הוא רק משום דאינו עוסק בישובו של עולם קיל משאר פסולי דרבנן וכן כתב בפנ"י מדנפשי' אבל כל הראשונים לא כתבו כן וכתב התומים לפמ"ש תוס' דמה"ט לא פלגינן דיבורי' משום דמחמת נפשות לא שכיח וזה נקט רש"י לעיקר משו"ה ס"ל לרש"י באומרים משחקי בקובי' נאמנים דפלגינן דיבורי' שבאמת פסולים היו אבל מחמת קרובים ולא מחמת עבירה יע"ש. ויש לישב בזה במה שעמד בשיטה מקובצת בתמי' במתניתן פירש רש"י או משחקי בקובי' ולקמן גבי הא דאמרינן בשלמא לרבנן הפה שאסור הוא הפה שהתיר פירש רש"י ופסולי עדות דקאמרי היינו דאמרו קרובים או עבדים היינו ועכשיו משוחררים והשמיט הא דמשחקו בקובי' ורצה לומר משום דבמתניתן אכתי לא אתברר אי כלישנא קמא דרמב"ח אי כלישנא בתרא להכי נקט קרובים או משחקי בקובי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל בברייתא פירש רש"י כלישנא בתרא דכ"ע מחמת ממון אינו נאמנים משו"ה השמיט רש"י משחק בקובי' אלא דאכתי דקדוק עצום אמאי נטר רש"י לפרש הא דפסולי עדות לקמן גבי הא דאמרינן בשלמא לרבנן ולא פירש כן מיד בסיומי' דלישנא בתרא דרמב"ח דאין נאמנים מחמת ממון משום דאין אדם משים עצמו רשע ונדחק לישבו ולדידי נראה לישב לפי מה שכבר הבאתי בשם תומים דטעמא דרש"י משום פלגינן דיבורי' אלא דתוס' כתב עוד תירץ אחר משום דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורי' לפסול השטר וי"ל דגם תירץ זה נקט רש"י לעיקר היכי דהקיום מדרבנן לא פלגינן דיבורי' וא"כ י"ל דרש"י סבר בטענת מזויף צריך קיום מה"ת כשיטת הר"י בדף כ"ח והא דהביא תוס' בשם רש"י במקום אחר דטעמא דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום דהקיום מדרבנן עיין בהפלא"ה דאדרבה משום דלא פירש הכא כן וכתב דטעמא דאין צריך לקיימו היינו משום שטרא בידך מאי בעי מוכח דסבר רש"י בטוען מזויף צריך קיום מה"ת וא"כ במתניתן פירש שפיר משחק בקובי' משום פלגינן דיבורי' דאיירי מתניתן בטוען הלוה לא לויתי ומזויף השטר אבל בברייתא דמוקי פלוגתא דר"מ ורבנן במודה הלוה שכתבו וטוען פרוע אף דחכמים סברו שצריך לקיימו מ"מ כתב תוס' לקמן כ"ח דקיום זה הוי רק דרבנן לכ"ע וכיון דהקיום בטוען פרוע רק דרבנן לא אמרינן נמי פלגינן דיבורי' וסבר רש"י נמי בזה כסברת תוס' דלא אמרינן פלגינן