שבט סופר חלק ב שסח

ולא על המשכון ומה"ט לשיטת תוס' בבה"ג לא שייך דשמואל וגם לרשב"א הא דר' יצחק משום דעיקר סמיכתו על השטר עיי"ש גם לר' יוסף לא הוי ש"ש משום המצוה על המשכון אלא משום דעיקר סמיכתו על המשכון ולא מחויב להלות לו בלא משכון וכיון שר"ע אמר בפירוש הטעם דיכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון היינו דעיקר הלואתו ע"י המשכון ממילא בשטר דאין עיקר הלואתו על המשכון אלא על השטר ליכא ש"ש ולא צריך לומר בסיפא אבל בשטר כ"ע מודו דלא הוי ש״ש דזה כבר מפורש בדברי ר"ע ולא צריך לאשמעינן והא דלא קאמר ר"ע אית להו דרב יוסף שלא בשטר ופליגו ר"א ור"ע בשטר ובדשמואל קמיפלגי דזה א"א דהא תני סיפא אבל בשטר כ"ע מודו היינו משום דהוי שלא בשעת הלואתו והא דנקט שטר היינו כיון שלקח שטר מסתמא לא לקח המשכון בשעת הלואתו א"כ א"א לאוקמי רישא בשטר כמובן וגם הא בלא"ה לית הלכתא כשמואל ולא רצה לאוקמי דבשמואל פליגי ועיין אלא שגוף דברי תומים שהעלה בפשיטות דבשטר לא שייך הנאת דתפס אזוזי לא ידענו סברא דאף שהוא בטוח במעותיו שלא יכול לכפור מ"מ בודאי יותר טוב אם המשכון כבר בידו ותפוס ועומד הוא ובהאי הנאה שלא צריך למיעל ולמיפק אזוזי ושלא בעי למטרח אזוזי כלל בהאי הנאה הוי ש"ש וכן דייק לשון הפוסקים וכן כתב בט"ז בהנאה שלא בעי למטרח אזוזי משא"כ בשטר שצריך לגבות קרקעות ולמיפק אזוזי וי"ל דבאמת מה"ט כל הפוסקים פליגו על בה"ג ולא חילקו בין שטר ושלא בשטר אבל בכל זאת ביאורנו בשיטת בה"ג דפסק כרב יוסף א"ש דהא תפיס אזוזי לא צורך הלואה הוא ומחויב ללות אף דלא תפיס אזוזי רק לא צריך ללות אם יכול לכפור חובו כאשר כתבתי אבל אי מצד תפוס אזוזי לחוד יהי' ש"ש בודאי אף בהלוהו בשטר שייך בהנאה דלא צריך למטרח אזוזי ולפי דעתי יש לומר ולפרש שיטות הבה"ג שכתב תוס' דסבר כשמואל לפי מה שכתב הריטב"א בשבועות די"ל דהיינו טעמא דשמואל דהוי ש"ש אף בדלא שוה וכבר תמהו תוס' דאין סברא שיאבד כל מעותיו בדלא פירש וכתב הריטב"א די"ל כיון דחזינן שאינו מקפיד על מעותיו דהא אם לא יפרע לו לא יגבה כל חובו מהמשכון דהא אינו שוה וכיון דגלי דעתי' דלא קפיד אהפסד מעותיו כולי האי מקבל עליו ג"כ נטירותא דקתא דאי לא נטר ליה כדחזי שיאבדו מעותיו יע"ש וא"כ יש לומר דוקא בלא שטר אבל בשטר דיש בו שיעבוד קרקעות ובטוח הוא על מעותיו לא מוכח מדלקח משכון דלא שוי דלא איכפת ליה בהפסד דהא לא יפסיד דיש שטר בידו בשיעבוד קרקעות ובזה יש ליישב נמי הא דהקשו מפני מה לא קאמר נמי דכ"ע אית להו דרב יוסף באין צריך למשכון ובצריך למשכון כ"ע לאו מצוה קעביד ופליגו דשמואל ולפי דברי הריטב"א א"ש דהא כל טעמא דשמואל משום דחזינן דאינו מקפיד בהפסד מעותיו דהא המשכון אינו שוה כנגד חובו ממילא אמרינן דאינו מקפיד ג"כ אם יגנב שיפסיד מעותיו וזה ניחא באין צריך למשכון אבל בשצריך למשכון דפוחת והולך מחובו ע"י שכר תשמישו ויכול להיות שלא יפסיד כלום מחובו ממילא לא אמרינן הא דשמואל כיון דאין לנו הוכחה דלא איכפת ליה בהפסד וא"ש. הדרן לדברינו שכתבתי די"ל דגם בשטר שייך הנאת דתפיס ליה אזוזי והתומים לא כתב רק לפרש דברי בה"ג ע"ד פלפול אבל לפי האמת גם בשטר שייך דתפס אזוזי כיון דלא צריך למטרח אזוזי ובמוכר בהקפה ולקח משכון אף דיש לו שטר ג"כ מ"מ הוי ש"ש כמו באומנין אלא דעדיין צריך ביאור אי מה"ט דתפס ליה אזוזי הוי ש"ש כנגד כל המשכון או דוקא כנגד חובו והריטב"א כתב הא דצריך דרב יוסף ולא אמרינן הואיל דתפס אזוזי ותירץ דאצטריך לדר"י למהוי ש"ש אפילו במה ששוה המשכון יותר מכדי חיבו ש"מ מדבריו דהאי סברא דתפס אזוזי אין מספיק ליתר מחובו שיתחייב באחריות ועיין בתומים סק"י שכתב דצ"ל לריטב"א דשאני אומן דלפי ענין החפץ כן ענין שכרו וא"כ ניחא ליה בכל החפץ משא"כ במלוה על המשכון אילו הי' למה מבטיחו במשכון כדי חיבו בשופי ג"כ הוי מתרצה ויתר ל"ל אבל מכל הפוסקים משמע כאשר כתב הש"ך בכמה מקומות משום הנאה דתפס אזוזי הוי ש"ש אפילו יתר מחובו כדמוכח מבב"ק ר"פ שור שנגח כגון שתפסו ניזק ופירש רש"י בההיא הנאה דתפיס לשור אנזקו והתם משמע דהיא ש"ש על כל השור אף ביתר מחלקו המגיע לו עיין בקצה"ח ס"ק ג' אלא שלכאורה צ"ע מהא דכתב הש"ך סקט"ז דטור כתב להני גאונים שפסקו כשמואל דלא כר"י דבין הלוהו מעות ובין הלוהו פירות לא הוי ש"ש רק נגד חובו דהא ר"י מודה בהלוהו פירות דהוי ש"ש מטעם דדרכן להתרקב ונהנה במה שהלוהו הוי ש"ש ממש וכתב משום דלהני שיטות ע"כ ש"ש דאמר ת"ק היינו נגד מעותיו דהוי כאלו פירש אם יאבד המשכון יפסיד מעותיו ובמה ששוי המשכון יותר פטור לת"ק וא"כ ה"ל לת"ק לפלוגי בין מעות לפירות לאשמעינן דבפירות הוי ש"ש על כולו אלא ודאי ת"ק לא ס"ל הך סברא דר' יודא ואין חילוק בין מעות לפירות יע"ש וא"כ משמע לכאורה דאף בנהנה לא הוי ש"ש ביתר מדמי חובו כמ"ש הריטב"א ואומן שאני דלפי ענין החפץ הוא שכרו אלא שי"ל דאין ראיי' מזה כלל דודאי גם ת"ק מודה היכי דנהנה דהוי ש"ש אף במה שהמשכון יתר מכדי חובי אלא דטעמא דת"ק דלא אמרינן בפירות סברת ר' יודא דנהנה משום שמא יתרקבו דלמא יאכל אותם או ימכור לאחרים קודם שיתרקבו אבל בהנאה ממש גם ת"ק מודה דהוי ש"ש יותר מחיבו ולא מוכח מת"ק מידי ותדע דהא הטור כתב גם להגאונים דפסקו כר"י וכן הרמב"ם שכתב דהוי ש"ש בין בהלוהו מעות בין בהלוהו פירות משום פרוטה דר"י ואלו משום נהנה מם צריכין בהלוהו פירות לפרוטה דר"י ויש כמה חילוקים אי הוי ש"ש משום פרוטה דר"י או משום דנהנה כמבואר. ועוד דהא כתבתי היכי דנהנה ממש בהלואתו לא דמי לצריך למשכון דמנכה מחובו ולכ"ע בהנאת מלוה לא מצוה קעביד ולא שייך פרוטה דר"י כלל וע"כ סברו דחולק ת"ק על ר"י ולא מקרי נהנה כלל בהלוהו פירות ודמי להלוהו מעות דליכא חילוק בין מעות לפירות דגם בפירות לא נהנה משום שמא ירקבו ותדע עוד לפי מה שכתב הט"ז מדלא כתבו הרמב"ם והרי"ף במלוה צריך למשכון ג"כ הוי ש"ש ש"מ דסברו דדיחוי בעלמא הוא וכ"ע מודו היכי דלהנאתו מתכוין לא הוי ש"ש משום פרוטה דר"י וא"כ כ"ש בהלוהו פירות דהוי ודאי הנאה יותר ממלוה צריך למשכון אמאי כתבו דהוי שומר שכר משום פרוטה דר"י דמשמע דוקא משום פרוטה דר"י ולא מטעם אחר וע"כ דסברו דלא הוי הנאה בהלואה פירות ובאמת לפי מה שכתב הריטב"א דמטעמא דתפיס אזוזי לא הוי ש"ש רק נגד חובו לא קשה קושי' הש"ך דהא גם לר"י בהלוהו פירות לא הי' ש"ש ביתר מדמי המשכון לפי מה שכבר כתבתי דהא דהלוהו פירות הוי שומר שכר אע"ג דלא נהנה מהמשכון רק מהלואה הטעם משום דאם לא ה' נותן לי המשכין לא הי' מלוה אותו הפירות וגם דתפס אזוזי והיכי דנהנה לכ"ע אמרינן דתפס אזוזי וממילא לא ש"ש הוא ביתר המשכון כדי חובו דהא אי לא הניח לו המשכון רק כדי חובו נמי הי' ניתן לו הפירות כיון שבטוח על חובו אבל הש"ך לטעמו שפיר הקשה מר"י דהא פשיטא ליה דגם ביתר המשכון הוי ש"ש מסברא דתפס אזוזי וכן משום שנהנה כדמוכח מבב"ק אלא דהי' קשה עוד לפי תירוצו מהא דת"ק ועל זה שפיר כתבתי דלא מוכח מת"ק משום דסבר דאין זו הנאה כלל והוי כשאר הלואת מעות וא"ש הכל לדינא לרוב הפוסקים דלא סברו כהריטב"א ויחידאי הוא בזה ולא יכול לטעון ג"כ הלוה קים לי בריטב"א כיון דאין משמעות הפוסקים כן והש"ך פסק כהלכתא כן דחייב אף ביתר המשכון כדי חובו היכי דשייך סברת תפיס אזוזי בהא נחתינן דהסוחר שלקח המשכון צריך לשלם אם נגנב אף מה ששוה המשכון יתר מכדי חובו אף בהלוהו בשטר ג"כ ואני מצאתי בפנ"י בב"מ בד"ה במלוה צריך למשכון שכתב בשטר שייך טפי למימר אנן סהדי דתפיס המשכון אזוזי כיון שכבר יש שטר בידו ונהניתי, וה' יאיר עיני בתורתו הכ"ד פה פ"ב יום ה' לסדר וישלח תר"ן לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל. תשובה ד אמרתי להעלות פה בספר ובדיו מה שאמרתי זה שלשים שנה בימי חורפי בסוגי' עמוקה של עדים שאמרו כתובות דף י"ח ע"ב ובחזרי כעת סוגי' זו עם בני הישיבה ה"י הייתי מעורר על איזה דברים שצריכין עיון וישוב ובתוך הקונטרס שכתבתי מאז תמצא ישוב המישב דעת השואלים וראשית דבר אפתח בדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' עדות הל' וי"ו וז' שכתב אבל