שבט סופר חלק ב שסה

ואין סברא להתחיל ולדון תחלה על ספק א' יותר מספק האחר, אבל אי צריכי' אנו להתחיל בספק א' תחלה ל"צ מתהפך כמו בדרוסה וכמה מקומו', וכן כאן צריכי' אנו לדון תחלה אי החמץ של ישראל או של נכרי ושפיר הוי ס"ס דלמא של ישראל ובוודאי מותר דלאחר הפסח נעשה ואפי' אי של נכרי מ"מ י"ל נמי דלאחה״פ נעשה ולא מקרי שם אונס חד דיש נפקותא אי הוי חמץ נכרי או ישראל לענין אכילה אבל אי אמרינן דיש סברא יותר לומר בנכרי דבתוך הפסח נעשה מלאחה"פ לא הוי ס"ס דהא בכל הספיקי' יש לנו רוב כנגד המיעוט רוב עיברי דרכי' וגם בנכרי רוב נעשה תוך הפסח ומוכיחי' דברי המהרש"א. אלא שיש לומר דעד כאן אמרינן דמקרי ס"ס אע"ג דספק השני לא הוי ספק השקול אלא אם הספק הראשון הוא ספק השקיל ואז ע"י ספק הב' מצרפינ' המיעוט לספק הראשון והוי רוב ומותר מכח ס"ס דהוי הטעם דמהני מכח רוב, אבל אי צריכי' אנו להתחיל בהספק שיש רוב נגד המיעוט אז לא מקרי ס"ס דהא מיעוט נגד רוב כמאן דליתא דמי וכיון דמיד הספק הראשון אין לעשות ספק ולא מקרי ספק כלל אין לצרף עוד ספק האחר, ובסוגי' דפ"פ שפיר כ' הפנ"י כיון שיכולי' אנו להתחיל באיזה צד ספק שרוצה שפיר כ' דמצרפינ' המיעוט בהדי ספק הראשון, אבל כיון שכתבנו שצריכי' להתחיל תחלה אי מישראל או מנכרי ומיד נתבטל הספק מכח רוב עוברי דרכי' נכרי' אין לעשות עוד ס"ס ורוב ע"י ספק אחר וסברא נכונה היא ולא צריכי' אנו לדברי מהרש"א לומר דבנכרי תלינן יותר קודם מלאחה"פ עיין. ולפי זה לא א"ש מה שתי' במראה פנים משום דלאפרושי מאיסורא אמר ליתן לנכרי דאי ציוה להשליך נמי הוי ידעינן דסבר ר"ג רוב עוברי דרכי' נכרי' דאי לא הכי רק מחצה ישראל ומחצה נכרי' היה מותר אפילו לר"י משום ס"ס וע"כ דסבר רוב עוברי דרכי' נכרי' ואז לר"י אסור, ואפי' אי היה סבר ר' אילעאי דמשום הוא טעמא אסר ר"ג מ"מ היה מפריש אותו מאיסורא במק"א אם ימצא פת בדרך שרוב עוברי' נכרי' ולהורות שר"ג סבר דלא כר"י דחמץ שלאחה"פ מותר זה לא אפרושי מאיסורא אבל לפי תי' שני של מהרש"א ניחא דאי צוה להשליך לא הוי ידעינן שרוב עוברי דרכי' נכרי' רק שצוה להשליך משום דסבר כר"י דאסור מדאוריי' ובין של ישראל ובין של נכרי אסור, ואם ימצא פת פעם אחרת בדרך היה אוכלו מצד שהוא רק ספק דרבנן, ומשו"ה צוה לו ליתן לו דאין חשש משום חמץ לאחה"פ דלא סבר כר"י ורק הטעם משום עוברי דרכים ואסור לאכול משום פת של נכרי, וא"ש תירוצו משום דלאפרושי מאיסורא שידע שרוב עוברי דרכים נכרי' ציוה דווקא ליתן לו ועיי'. ושעשעתי עם מעלתו נ"י לכבודו לפי מסת הפנאי אשר עמדי, ופר"מ נ"י ימחול לשום עיונו על דברי כי לא הבאתי אותם בכור הבחינה כי טרוד אני בשאר דברים והנני ידידו הנאמן. פ"ב עש"ק פ' בשלח תרל"ד לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל. תשובה ב החיים והשלום יחדיו יהיו מותאמים לכבוד הרב המופלג בהפלגת חכמים מורג חרוץ קנקן חדש מלא ישן בע"פ יפ"ת כש"ת מו"ה שמעון פאללאק נ"י אבדק"ק יעמערינג יע"א אחדש"ה את מכתבו עם כסף הקדשים המיועד לעניי ארץ הקדושה קבלתי ע"נ והציע לפני מעט צרי לפי דעת הרמב"ם בפי"ב מהל' סנהדרין דהא דאמרינן בספ"ק דערכין דאשה שיצאה להרוג אין ממתינין לה עד שתלד היינו דוקא לאחר שנגמר דינה משום עינוי הדין אבל קודם גמר דין ממתינין א"כ איך גמרו בבית דינו של שם שריפה לתמר כיון שידעו שהיא מעוברת והי' כהם להמתין עד שתלד אלו דבריו. בראשית דברי אבאר שיטת הרמב"ם שהוא כשיטת התוס' שם דדוקא לאחר שנגמר דין אין ממתינין אבל קודם שנגמר הדין ממתינין עד שתלד שלא להמית גם הולד וכן מוכיח תוס' מלשון מתניתן דאשה שיצאה להרוג דלשון שיצאה להרוג משמע כבר נגמר הדין והביאו ראיי' מפ' כל הגט דיש חילוק בין יוצא לדין ליוצא להרוג וממילא מוכח הא דיושבת על המשבר דממתינין עד שתלד זה אפילו לאחר שנגמר הדין אבל רש"י פירש הא דמתניתן ביושבת על המשבר דוקא קודם שנגמר הדין וממילא הרישא בקודם נגמר הדין ואפי"ה אין ממתינין עד שתלד ונ"ל לפרש טעמא דרש"י לפמ"ש הר"ן בפ' אלו טריפות בסוגי' דשיחל' קמא דיש פוסקים דעובר ירך אמו והביא ראיי' מסוגי' כאן דמקשה פשיטא גופה היא והר"ן דחה די"ל דעובר לאו ירך אמו והא דאין ממתינין עד שתלד היינו משום עינוי הדין ואין לחוש על העובר וכתב ותדע דהא אם ילדה אח"כ אין ממיתין הולד ולא אמרינן דגם על הולד נגמר הדין וע"כ דעובר לאו ירך אמו וא"כ י"ל דרש"י מפרש המתניתן דעובר ירך אמו וע"כ הוכרח לפרש ביושבת על המשבר דוקא שקודם שנגמר הדין אבל לאחר שנגמר הדין אין ממתינין כיון שנגמר הדין גם על הולד ועיין בסנהדרין דף פ' ע"ב וכן מוכרחים אנו לומר בדברי תוס' סנהדרין שם ד״ה עובר ירך אמו יע"ש בסוף דבריהם אבל תוס' בכאן אזיל ע"כ דעובר לאו ירך אמו ומה"ני מתניתן נמי לאחר שנגמר הדין ועיין אלא דלפ"ז יש להבין בדברי הרמב"ם דמשמע מתוך דבריו דדוקא לאחר שנגמר דינו אין ממתינין וע"ז כתב אבל יושבת על המשבר ממתינין עד שתלד ומשמעות דבריו כשיטת תוס' ועיין במשנה למלך בפ"ב מה' סוטה שכן הוכיח מדברי הרמב"ם דבלא נגמר הדין ממתינן עד שתלד וע"כ פירש רישא דממתינן באשה שיצאה להרוג כתוס' וע"ז קאמר אשה שישבה על המשבר ממתינן משמע אפי' לאחר שנגמר דינה נמי ממתינן ודברי לחם משנה בפי"ב מה' סנהדרין דמסופק בדעת הרמב"ם אי כשיטת רש"י או תוס' צל"ע דהא מפורש מרמב"ם אפילו לאחר שנגמר דינה נמי ממתינן ולפמ"ש והבאתי דברי הר"ן דלמ"ד עובר ירך אמו ביושבת על המשבר אין ממתינין כרש"י א"כ יהי' מוכח דרמב"ם פוסק דעובר לאו ירך אמו ובאמת כל הפוסקים כתבו דרמב"ם פוסק עובר ירך אמו ואין כאן מקום להאריך בזה. והנה יש לי להביא ראיי' לשיטת רש"י דאף קודם שנגמר הדין נמי אין ממתינין עד שתלד מסוגי' דעליה יבמות דף ו' ע"ב שמקשה בשריפת בת כהן או אינו אלא בשבת ת"ל לא תבערו והקשו בתוס' דף ה' ע"ב בד"ה כולה משעטנז וכו' דמאי פריך דלדח' שבת דאדרבה נילף משריפת קדשים דלא דחי כיון דאפשר להמתין עד למחר ותירצו דא"א להמתין משום ענוי דין ושלא ישתכחו הדברים יע"ש והא דכתב תוס' תרתי ענוי הדין ושלא ישתכחו היינו משום דהי' להם לגמור הדין ביום א' וכי צריכין לגמור הדין בשבת דוקא כדי שיהי' שייך ענוי הדין ומשו"ה הוסיפו בדבריהם ג"כ ושלא ישתכחו הדברים וזה יצא להם מש"ס סנהדרין דף ל"ה דמשני על הא דמקשה דאין דנין בע"ש נידיינו במעלא שבתא ונגמרי' בחד בשבת' מינשי טעמייהו וליבא דאינשא אינשא וא"כ משום דלא ישתכחו הדברים מוכח דהיינו דוחי' שבת ולא אפשר להמתין ע"ש וכ"ש דקודם גמר הדין לאחר שהתחילו לדון כאשר פירש רש"י הא דיוצא להרג שכבר התחילו לדון בודאי אין להמתין על העובר ואין לחוש עליו בדיני ישראל דאין חייבין על העוברין נהי דכתב תוס' בחולין דף ל"ג ע"א בד"ה אחד נכרי וכו' דנהי דפטור אבל לא שרי דאל"כ מי איכא מידי דישראל שרי ולנכרי אסור מ"מ לא חמור כשבת כמובן ואפ"ה הו"א דדחי שבת וכ"ש דאין ממתינין על הולד מה"ט אפילו קודם שנגמר הדין וזה לכאורה ראי' נכונה לשטת רש"י ועיין. וראיתי במשנה למלך שם שהקשה על הרמב"ם שפסק בפ"ב מה' סוטה הל' ז' מעוברת ומניקה מקנא לה ומשקה לה, דמלבד קושי' תוס' על רש"י קשה נמי דהא קודם שנגמר הדין ממתינין עד שתלד ולמה כתב הרמב"ם דמשקה לה ותירץ כיון דכל הטעם דהו"א דממתינין אפילו לאחר שנגמר הדין הוא משום הפסד של הבעל דולדות ממוני' דבעל הוא ולא לפסדי' מיני' אבל כיון שהבעל רצה להשקיתה ולא חש על הפסדו מנ"ל דאנו נחוש להפסד הבעל ותירוצו נכון ומוכח מדבריו דהא דממתינין קודם שנגמר הדין עד שתלד הוי הטעם משום הפסד הבעל ומכח זה חידש אח"כ דבמעוברת חבירו אפילו דקיי"ל כחכמי' דשותה מ"מ אפשר דהכא אף רש"י ורמב"ם מודו דממתינין דשאני מעוברת עצמו דהולדות שלו ורשאי הוא בשלו