שבט סופר חלק ב שנח

בסוגי' שם על תוס' אלא דבאמת לא קשה כי המעיין בירושלמי יראה בעליל דירושלמי על חוץ קאי משו"ה הקשה הירושלמי ג"כ על ר"א דוקא דמתיר בחוץ וגם לא אמרינן פקעי ע"י קדושין שני ובחוץ שפיר בידו לגרשו וכן מוכח מרשב"א בר"פ יבמות דסבר ג"כ דהאי דירושלמי בחוץ איירי יע"ש. אלא מהא דהביא הנוב"י שם עוד ראי' מס"פ יש מותרת דקאמר הש"ס להכי לא אמרינן דלא נעשה מתים כחיים מק"ו משום דרכיה דרכי נועם ופירש רש"י דאם אתה אומר החלוץ מתגנה על בעלה ואי אמרת דאיסור א"א מפקיע זיקה א"כ כל זמן שהיא תחת בעלה אינו זקוקה לחליצה כלל דפקעי זיקה וע"כ משום דבאיסור א"א לא אמרינן פקעי זיקה וזו ראי' נכונה לכאורה וממילא יהי' מוכח משם דאף בלא כופין לגרש פקעי זיקה דהא בהיתר נשאת אלא דאח"כ שמת בנה נעשית זקוקה ליבם ולא נשאת באיסור וראיתי שמע"כ נ"י רצה לחלק דאם עולה ליבום שפיר י"ל דוקא בסופין להוציא אמרינן דמקרי עולה ליבום דהוי כמגורשת כבר בכופין כיון דהברירה בידו לכופו וליבם משא"כ לענין לא פקעה שפיר י"ל כיון דיש לאיסור זה היתר ע"י אדם אינו חזק כ"כ להפקיע הזיקה ודבריו נכונים בטעמא אבל מדברי ב"מ משמע איפכא דהא הב"מ כתב בהיתר שני משום דע"י איסור א"א פקעי זיקה ולא צריכה חליצה מה"ת כלל רק מדרבנן לא פקעי זיקה בקדושין לחוד ובחליצה מדרבנן לא צריכה להיות עולה ליבום והוכיח מהרשב"א רפ"ב דיבמות דפשיטה ליה בחוץ דלא צריכה חליצה והא בידו לגרשה וכל דבידו לגרשו ובמידי דבידו לא שייך יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה ומדוע סברו דלא צריכה חליצה וע"כ דפקעי זיקה אף באיסור א"א דבידו דלא כתוס' יע"ש וא"כ הא דאמר רב אשי השתא דאמר אמימר דהלכתא כוותי' דשמואל אם הי' יבמה ישראל נותן לו גט והותרה לו דהא נאסרה שעה אחת וע"כ צ"ל אף דנאסרה מ"מ כיון דבידו לא מקרי נאסרה וע"כ צריך לחלק איפכא לדברי הרשב"א דאע"ג דלא פקעי זיקה אע"ג דבידו להתירה מ"מ לא מקרי נאסרה שעה אחת כיון בידו להתירה אלא לפמ"ש הח"ס ליכא הוכחת הב"מ די"ל דמה"ט סבר הרשב"א בחוץ בפשיטות דלא צריכה חליצה משום דלא כופין לגרש משום דלא עשה עולה רק ששייר בגטו משא"כ בשנתקדשה אחר שהיתה זקוקה ליבם דכופין לגרש אבל מ"מ מדברי ב"מ מוכח נגד סברתו דמעכ"ת נ״י וכן מוכח ע"כ מתירץ שני של תוס' דגזרת הכתוב הוא ולולי גזרת הכתוב הי' אמרינן אף באיסור א"א פקעי זיקה א"כ האיך קרינן יבמה יבוא עליה לשמואל וע"כ צ"ל דתוס' סברו אע"ג דפקעי זיקה אף בידו מ"מ לא מקרי נאסרת שעה אחת ממילא גם לענין עולה ליבום כן אלא דא"כ מוכח לכאורה מראיות נוב"י מס"פ יש מותרת דאף בלא כופין להוציא לא פקעי זיקה ולדברינו כ"ש דלא מקרי נאסרה שעה וגם עולה ליבום ודלא כמ"ש בח"ס וכן לב"מ דרצה לומר דהרשב"א והרמב"ן סברו דלא כתוס' אלא דגם בא"א פקעי זיקה א"כ בודאי קשה עליהם מראיות הנוב"י מס"פ יש מותרת דהא דרכיה דרכי נועם דהא כשנשאת פקעי זיקה ולא צריכה חליצה כלל וראיתי במכתבו שכתב לדחות ראיות הנוב"י מעיקרא לפמ"ש תוס' בריש מכילתין דף ב' ד"ה ואחות דאין זה דרכי נועם דלאחר שנפטרה מיבום פעם אחת תשוב להיות זקוקה ליבם וה"ט דר"י א"ר דכל אשה שאין אני קורא עליה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה יע"ש וא"כ י"ל דרש"י אזיל לתירץ שני של תוס' דגזירת הכתוב הוא דלא פקעה זיקה והתירן ראשון שבתוס' אזלי לשיטת תוס' ריש מכילתין דפירש הגמרא דאין זה דרכי נועם הוא משום דלאחר דנפטרה מיבום תזקק לו מחדש וממילא שפיר י"ל כסברת הח"ס דוקא משום דכופין להוציא אין הקדושין מפקיעין הזיקה ורש"י דפירש משום דצריכה חליצה ותתגנה על בעלה היינו לתירוץ שני של תוס' ומחזקיני' טיבותי' שטרח ליישב דברי קדושת זקני זי"ע אלא דעדיין צ"ע לפו מה שראיתי בחדושי זקני ר"ע איגר זצ"ל ביבמות שם שהקשה על תירץ שני של תוס' דהא ע"כ לרב ודאי א"א למדרש הקרא הכי דהא סבר אין קדושין תופסין ביבמה ואין לה הוויה ודריש קרא כפשוטו שלא יהי' בה הויה וא"כ לרב ישאר פירכת מש"ס דלא יהי' המתים כחייב לפוטרה מיבום והתירוץ דרכיה דרכי נועם וכפירוש רש"י לא שמך לרב דהא בעידן שנתקדשה הי' הבן חי ותפסו קדושין ואח"כ כשמת הבן תחת בעלה לא חל הזיקה משום איסור א"א ולרב א"א למדרש לא תהי' אפילו ע"י הויה וא"ל דלאותו ס"ד גם לרב אפשר למדרש לא תהי' אפילו ע"י הויה וכגוני דמת הבן תחת בעלה דא"כ עדיין קשה כיון דלאמת דמתים כחיים ע"כ לא דרשינן קרא להכי אלא כפשוטו דלא תהי' בה הויה א"כ מנ"ל באמת דמתים כחיים נימא דאינם כחיים ונימא כשהיא א"א לא יחול הזיקה ולדרוש ג"כ הקרא ללא תהי' בה הויה ותירץ דע"כ דרב יצחק לא מפרש כרש"י אלא כתוס' ריש מכילתין ורש"י שפירש כן ע"כ כתירץ ראשון שבתוס' דכיון דאפשר לתקן ע"י גירושין לא פקעי הזיקה ולא דמי לאחות אשה ודברי פח"ח זי"ע א"כ לדבריו ע"כ מוכח דרש"י כתירץ ראשון דאל"כ קשה אכתי לרב א"כ הדרי ראיות הנוב"י דאף באין כופין פקעי זיקה. ולדידי נראה די"ל דגם ר' יצחק בתירץ שני של תוס' י"ל דסבר כפירש רש"י ואין כוונת ר' יצחק דליכא חילוק בין אחות אשה לא"א דיש היתר בגירושין אלא דתוס' מתרץ תחילה דיש סברא לחלק בין אחות אשה לא"א משום דאפשר לתקן בגירושין ועל זה כתבו ועוד אומר ר' יצחק דלא תהי' אשת המת לאיש זר משמע דאפילו ע"י הוויה לא תהי' לאיש זר וכוונתו לאו דלא אמרינן החילוק בין אחות אשתו לא"א כלל אלא שהוסיף דמוכח מקרא דלא פקעי הזיקה ומנ"ל לומר דגזירת הכתוב הוא בא"א דוקא מה שאינו באחות אשתו אלא דכונתו דמהאי קרא מוכח החילוק בין א"א לאחות אשתו וטעמא דקרא משום דיש לתקן ע"י גירושין וא"כ גם לרב א"ש לדידי' אלא לרב מצד הסברא אית ליה כן ור"י רצה להוסיף אליבא דשמואל דמוכח מהקרא כן דשאני א"א דהא קושי' תוס' לשמואל אזיל דקדושין תופסין ביבמה ולא דר' יצחק לית ליה כלל חילוק של תוס' בתירץ הראשון ומדויק שפיר לשון תוס' שכתבו ועוד אמר ר' יצחק דיש לדקדק דבכל מקום שכתבו תוס' תחילה וי"ל והביאו עוד תירץ בשם ר"י או ר"ת כתבו ור"י או ור"ת תירץ רק היכי שכתבו תוס' מעצמם שני תירוצים כתבו ועוד י"ל או שהביאו בשם ר"י או ר"ת שני תירוצים דרכם לכתוב ועוד אומר ר"י או ר"ת עיין בתוס' יבמות שם בד"ה עמון ומואב וכו' אבל הכי הי' לתוס' לומר ור"י מתרץ כבכל מקום אלא שבאמת לאו תירץ חדש הוא אלא שר"י הוסיף על תירץ ראשון של תוס' דבא"א הטעם משום בידו לגרשה אלא שמוסיף ר"י והביא ראיי' מקרא על זה וא"ש ולפ"ז ליכא נמי הוכחה שכתבתי מתירץ שני של תוס' דביותר אמרינן דלא מקרי נאסר שעה או עולה ליבום משום בידו אע"ג דלא מהני סברת לענין פקעי זיקה אלא אי מהני בידו לזה גם לשאר דברים מהני אלא דתוס' בתירץ נמי איתא להאי חילוק אלא דר"י רוצה להכריח החילוק דמשמעות הקרא כן וא"כ מוכח ע"כ דאף בלא כופין אמרינן פקעי זיקה ע"י א"א מס"פ יש מותרת דהא גם לתירץ שני נשאר הסברא משום דבידו לתקן ולפירוש רש"י לרב ע"כ א"א לנו פירש אחר אלא דא"א לא מפקעי זיקה משום דיש בידו לגרשה דלרב א"א לומר דרשא דלא תהי' אשת המת שאפילו ע"י הויה לזר ורק מצד הסברא כיון דבידו וכיון שנשאת בהיתר קודם שמת הבן אין כופין לגרש וע"כ מוכח דאף בלא כופין מהני בידו ועיין. ולפ"ז אזיל נמי מה שצדד מעכ"ת דיש להתיר להחלין משום דאף דקשה לסמוך על היתר שני של הב"מ משום דתוס' לא סברו כן דא"א מפקע זיקה אלא די"ל דסברת תוס' כמ"ש בח"ס משום דכופין אבל היכי דאין כופין מודו דמפקיע זיקה ולפ"ז דבזמן הזה דאין בידינו לכופו וגם ע"י ערכאות כי אצליהם יבמה לשוק לא מקרי ערוה ויכולה להנשא אם יש מהני אנשי רשיעי דמסדרי קדושין ביבמה לשוק כאשר בעו"ה כמה פעמים אירע בימינו וא"כ גם לתוס' י"ל דפקע זיקה אבל לפמ"ש לפי פירוש רש"י מוכח ע"כ דגם בלא כופין לא פקעי זיקה מ"מ בצירוף טעמים אחרים יש לצדד כיון די"ל דהטעם בהא דס"פ יש מותרת הוא מטעם שכתב תוס' ריש מכילתין ולא מוכח כלום משם א"כ יש לסמוך על הטעם ב' של הב"מ די"ל דפקעי זיקה אף באיסור א"א. והנה על טעם הראשון של הב"מ להתיר מדברי הרשב"א ריש יבמות דכל שאיסור אחר גרם לה מקרי אינו