שבט סופר חלק ב שמט

גזירה חרש בפקחת הוא ולא משום חרש בחרשת ולפי דברי הח"ס יש לומר דהא פליגי תרי לישנא אי גם לחרש אסור או לא לספות בידים וא"כ י"ל הא דמקשה וליכל קטן או"נ אע"ג דיש לומר דגזרינן משום לספות בידים עיין במהר"ם שי"ף בגיטין שם מ"מ לחרש אי אמרינן שלא להרגילו אף לספות בידים מותר והש"ס מקשה להאי לישנא דלחרש יהבינן אבל לפי האמת דיש תרי לישנא דלקטן יהבינן ומצד ספיקא אסור לספות בידים שפיר כתב הרמב"ם דיש לגזור שמא יאכיל חרש בחרשת היינו בידים ולהרמב"ם בודאי גם לענין לספות בידים איירי שם דהא הרמב"ם כתב החילוק בין קטנה שהשיאה אביה ובין חרשת שהשיאה אביה דהוי קדושין מה"ת ולא כרש"י ותוס' דבקטנה יתומה איירי ולפי דברי הרמב"ם א"ש הא דקאמר משום גזירה חרש בחרשת וכתב רש"י ביבמות דהאי לאו שינויא מעלי' הוא מה לי פקח בחרשת מה לי חרש בחרשת ואם זו מותרת גם זו מותרת ועיין ברשב"א שם. ולהרמב"ם א"ש בפקח בחרשת בודאי מותרת מצד הדין דהא בהשיאה אביה דהוי קדושין מה"ת אבל חרש בחרשת דליכא קדושין מה"ת אסורה לאכול ושפיר משני משום גזירה חרש בחרשת אלא דמקשה דקטן או"נ הוא וגם בידים מותר וע"ז משני משום גזירה חרש בפקחת דג"כ ליכא קדושי תורה וא"ש הסוגי' לפירוש הרמב"ם. ועוד יש לתרץ דברי הרמב"ם לפי מה שכבר העיר במהר"ם שי"ף בגיטין על תוס' דכתבו למ"ד יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום עשה אפילו בתרומה דאורייתא נמי אוכלת קטנה דא"כ חרש בפקחת אמאי אינו אוכלת אף בתרומה דאורייתא דהא יש כח ביד חכמים אפילו בקום ועשה ולא שייך גזירה משום חרש בפקחת ותירץ דאפשר כולי האי לא עקרו כיון שהיא פקחת ועברה איסור דאורייתא משא"כ כשמאכיל גדול לקטנה אף שאסור להאכיל בידים או למ"ד ב"ד מצווין להפרישו מ"מ לא חמיר כ"כ יע"ש וא"כ חרש בחרשת אף דלא הוי קדושי תורה מ"מ כיון דנשואין מדרבנן יש כח ביד חכמים ואוכלת ג"כ תרומה דאורייתא דדמי לקטנה בזה דהא היא אינה עברה איסור דאורייתא וא"כ י"ל הא דלא משני משום חרש בחרשת דספי ליה בידים דהא ליכא קדושי תורה גביה היינו משום דעדיין קשה למ"ד יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אף בקום ועשה ומשו"ה צריך לתרץ משום חרש בפקחת וכה"ג דהיא עבדה איסורא לא עקרו אבל אנן דפסקינן דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת שפיר יש לגזור אטו חרש בחרשת בידים דאף בשהשיאה אביה אינו אוכלת אבל פקח שנשא חרשת בשהשיאה אביה אטו לא השיאה אביה בודאי אין מחליף וא"ש דברי הרמב"ם ע"נ בעזה"י. בהא נחתינן דאף בחרש אסור לספות בידים ואף קטן ושוטה יחד דאין חילוק אלא דיש למצוא היתר לפי מה שכתב בח"ס שם למוסרו לגוי ויאכילהו וישקהו אינו כמאכיל בידים והוי כמעמידו אצל נבילה דכתב הרשב"א דשרי דומי' דעובדא דר' יצחק בר ביזנא דאמר לטייל טלי וטלי' וכן כתב במג"א בסי' שמ"ג דמותר להאכיל ע"י נכרי דברים אסורים בשיש צורך קצת לקטן ועיין במחצית השקל שם דהוי כאמירה לנכרי בשבת דשרי לצורך קטן וכ"ש אמירה לנכרי בשאר איסורים דבעי בש"ס בבא מציעא אי שרי ועיין בח"ס שם דרצה ליישב דברי הנמוק"י שהקשה על ר"ח דאוסר חלב של נפרית מהא דש"ס ע"ז דנכרית מניקה בנה והקשה ביש"ש מאי קושי' מהא למסקנא דקיימ"ל דאין מצווין להפרישו וא"כ י"ל דלעולם חלב של נכרית אסורה והא דשרי להניק משום דאין ב"ד מצווין להפרישו וכתב דהנמוק"י סבר דזה מקרי ספי בידים במה שמוסרו למינקת נכרי והש"ס דמייתי מיונק נכרית במכ"ש פריך דאפילו למספי ליה בידים שרי וכ"ש דאינן מצווין להפרישו יע"ש ולכאורה דבריו הקדושים אין להם מובן דהא תני באותו ברייתא ולא יאכילנו נבילות וטריפות והאיך אפשר לומר דסבר המקשן דגם ספי בידים שרי ונ"ל ליישב דבריו מחומר התמיה דבאמת כמה פוסקים סברו דלא הוי כספי בידים רק כשאר אמירה לגוי ולא עדיף ממעמדו אצל נבילה אלא דהנמוק"י סבר דלפי האמת י"ל דהוי כספי בידים כיון דמצווה להדי' להניקו אבל מ"מ בודאי אינו דומה למאכילו בידים בעצמו דזה בודאי אסור אלא דקושי' המקשן אי גם במצווה לנכרית להניק מותר דהוי כספי ליה בידים אף דלא הוי ספי בידים ממש כמו דלא יאכילנו נבילות וטריפות מ"מ כ"ש הוא דאין ב"ד מצווין להפרישו אבל למאי דמשני משום סכנה י"ל באמת דגם לצוות לנכרית להניק הוי כספי בידים ממש ורק משום סכנה מותר אבל היכא דליכא סכנה לא אבל כבר כתב בח"ס שם לרוב הפוסקים במה שמעמידו אצל נכרי אינו כמאכיל בידים ומסיק לענין דינא דמותר למוסרו לבית חינוך של גוים אלא שכתב דמוטב שיהא שוטה כל ימיו וסגר לנו הדרך כי מ' יבוא אחריו להקל ומע"כ נ"י כתב שבודאי לא נעל לנו הדרך בשביל מוטב לבד שישאר לעולם חרש ואינו מדבר אם יש דרך להצילו ולרפאותו שיה' בעל שכל ומדע ולהחיות את נפשו ולעשותו אותו מחויב במצות בודאי ע"כ כתב מע"כ שגם ח"ס לא החמיר רק בנדון דידי' שאבי הנער הניח סך רב והי' תחת השגחות קרוביו וגם הי' בידם להעמיד אצלו משגיח ואומן וגם הנער לא ידע להצטער על צרתו ולא כן בבנו שהוא חכים וצערו דמע"כ גדול למאוד כי א"א לידע מה יולד יום ויהא מונח על הבריות באין עונה ומרחם ומרבה לדבר במר רוחו ונפשו עליו דאבה ותאבל על בנו הילד שיד ה' נגעה בו ר"ל שישאר עיר פרא ולא אדם משא"כ אם יכניסו בבית החינוך יכול להתפקח עד שיהי' מחויב במצות ויכול לישא וליתן עם שאר בני אדם וללמדו איזה אומנות וגם לישא אשה ולא יהי' לדראון לכל בשר וכה"ג לא החמיר בח"ס אלו דבריו לצדד לצאת ידי חומרת הח"ס. והנה מה דפשיטא ליה למע"כ דאם יהי' שם בבית חינוך וילמוד לדבר שם בקושי ע"י קריצותיו ורמיזותיו ותנועותיו ויתפקח מה שיכול ויבין להתפלל ולישא וליתן עם בני אדם דודאי מחויב במצות כשאר ישראל כבר הבאתי מצ"ל שכתב בהאי חייט דהוי פקח גדול באומנתו וידע כל סדר התפלות בכל זאת כתב דאין חילוק כלל בינו לשאר חרשים וכן משמע כאשר כתבתי מלשין הש"ס דלא יוציא עולמית לרבות אע"ג דחזינן ליה דחריף טובא ורק בכתב סבר רב דמהני בנתרחש אח"כ משום דכתיבה הוי כדיבור ממש ואינו בכלל אינו מדבר כמ"ש בתוס' שם ולדידן אף ביכול לדבר ע"י כתב הוי דינו כחרש גמור אלא באלו שלומדים בבית חינוך ומדברים בקושי ומבין מה שדברו אחרים ע"י תנועותיו יש להסתפק אם לומר דלא הוי רק מעשה אומן בעלמא והא שמדבר בקושי' לא הוי חילוק לשאר קריציתיו ותנועותיו כי ע"י רגילות הוא או שדינו כנתפקח ושמעתי כמה פעמים מאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שאמר שהוא מסופק אם אינם מחוייבים במצות וכאשר הי' בוויען בקשו ממנו המורים בבית חינוך החרשים שיכבד אותם בכבודו לראות בעיניו מעשה אומן נפלא שלהם והי' משתומם מהדברים אשר ראה שם מה שלמדו אלו החרשים ואינם מדברים עד שעלה ספק זה בלבי אם אינם בר דעת גמור ומחויבים במצות וכמדומה לי שאמר ובקש מהמירים שם ליקח להם תפילין שיניחו אותם שוב נאמר לי שכבר דיבר מזה בשו"ת מהר"ם שי"ק אע"ז סי' ע"ט וגם הוא מסיק להלכה שעדיין לא יצא מספק אינו בר דעת ואין לאכול משחיטתו ואין לצרפו למנין ויש להחמיר עליו כמעיקרא יע"ש. וראיתי שכתב מע"כ דאם נותנים שם בבית חינוך שיתרפא א"כ גם בחרש יש להחמיר משום שלא ירגיל דהא אתי' לכלל דעת וכבר כתבתי דאף אם ודאי הוא שיתפקח מ"מ לא שייך שלא ירגיל רק בקטן דאית ליה דעת שיודע מה שיאכל אם הוא אסור או מותר משא"כ אם מאכילין לשאינו יודע להבחין כלל ולא ידע מה שיאכל בודאי לא שייך להרגילו שיבקש לימודו אח"כ ועיין במשנה למלך סוף מאכלות אסורות שמסופק אם מותר להטעות לקטן ובפשטות אין הבנה לספיקתו כיון דבידים אסור מה לי אם יודע שהוא אסור או מטעה אותו דהא מאכילין אותו איסור אלא לפי תה"ד א"ש ספיקתו אולי טעמא משום שלא להרגילו א"כ זה שייך דוקא ביודע הקטן שהוא אסור משא"כ אם מטעה אותו לא שייך שיבקש לימודו אח"כ לכשיגדיל גדיל כיון שסבר דהיתר הוא אבל לדינא אין נפקותא לאחר שכתבנו דגם בחרש אסור ספי בידים ולא דרשינן טעמיה דקרא לקולא אלא מטעם אחר נ"ל שיש להתיר בנדון שלו כי כאשר נראה מדברי קדוש זקני באותו תשובה דיבר תחלה משוטה שהוא פטור מכל המצות ובזה כתב בפשיטות דמותר לספות בידים ממש אם