שבט סופר חלק ב שמח

בשם אילמות יע"ש וכן מלאתי בספר קטן נקרא מלאכת חרש שכתב כן. וסוף דברי הרמב"ם בפירושו שם שכתב ודע וכו' אין להם מובן כלל ונאמר לי אח"כ שכבר הניח בחדושי הלכות של זקני הג' ר״ע איגר בצ"ע וכן בשו"ת גינת וורדים שהאריך שם בכמה תשובות על סדר נוסח הגט של חרש כתב שאין לכתוב שהי' חרש מעיקרא כי אין חילוק בין מעיקרא או שנתחרש אח"כ ודיניהם שווה א"כ גם בפקח מעיקרא ונתחרש אח"כ דין חרש מעיקרא יש לו ואין ב"ד מצווין להפרישו. וראיתי בקונטרסו שהאריך אי גם בחרש אסור לספות בידים או דוקא בקטן וכבר העיר ע"ז בח"ס בתשובה שם ויהיב טעמא לפי מה שכתב התה"ד דטעמא שלא לספית בידים כדי שלא להרגילו וכשיגדיל יבקש לימודו א"כ בחרש ושוטה יש להתיר דלא שייך שם להרגילו דלא אתי' לכלל דעת יע"ש שהעלה שגם בחרש אסור דמנ"ל לדרוש טעמא דקרא להקל יע"ש וראיתי בשו"ת שיבת ציון סי' ד' שמטעם אחר אתי' עלה לחלק בין חרש לקטן די"ל דלא ילפינן מקרא דלא תאכילום רק קטן דאתי לכלל חיוב משא"כ בחרש ושוטה דלא אמרינן דאתי לכלל חיוב לכשיתפקח דלא שכיח והביא הא דנוב"י תנינא סי' ס"ו באע"ז דמחלק בין קטן דאתי' ממילא לכלל דעת ובין שיטה וחרש דלא שכיח שיתפקח דמחוסר מעשה והוי כמו נכרי דלא אמרינן דעביד להתגייר משום דגירות לא שכיח וזה דלא כתוס' גיטין דף כ"ב בד"ה והא לאו בני דיעה דגם חרש ושוטה מקרי בר כריתות משום הואיל דנשתפה ולא נכרי ועיין בתוס' דף כ"ג ע"ב בד"ה אין העבד שכתבו דמתניתן נקט נכרי אע"פ שבאותו שעה הי' דעתו להתגייר מ"מ לא כשר לשליחות ולא מקרי בר כריתות ודבריו שם אינם מובנים דהא הש"ס רצה לדייק מהא דמת בעל פקחית דקטן אוכל ב"ד מצווין להפרישו ולפי דבריו קשה דהא אף אי בקטן ב"ד מצווין להפרישו ע"כ דילפינן מקרא דלא תאכילום א"כ קשה עדיין דהא בחרש אין מצווין להפרישו ודוחק לומר דהוי מצי למימר ולטעמיך וע"כ דסבר הש"ס דליכא חילוק אי מצווין להפרישו בין קטן לחרש דילפינן חרש מקטן א"כ גם לענין ספי ליה בידים ליכא חילוק בין קטן דאתי ממילא לכלל גדלות ובין חרש ושוטה דגם כן אתי לכלל דעת לכשיתפקח אלא לפי הסברת הח"ס א״ש לפי דברי התה"ד די"ל דכל הטעם שלא להרגילו א"כ י"ל דוקא בקטן דאתי' ממילא לכלל דעת לכשיגדיל משא"כ בחרש דלא אתי' לכלל דעת לא שייך שלא להרגילו משא"כ אי ב"ד מציוין להפרישו דאיסור משום הקטן עצמו ליכא חילוק בין שיטה לקטן דאין חילוק לענין לימוד מקרא בין קטן לשוטה רק משום טעם שלא להרגילו יש לחלק שפיר. ועוד נ"ל דשוטה וחרש בלא"ה לא שייך החשש שלא להרגילו דדוקא בקטן שהוא בן דעת עכ"פ שידע מה שנותנים לו אם הוא איסור או היתר שייך שלא להרגילו שיבקש לימודו משא"כ בשוטה וחרש דלא ידעו לחלק בין איסור והיתר כ"כ לא שייך שלא להרגילו ואף לפי מה שרצה לחלק השיבת ציון בפשוט לפי דברי אביו בנוב"י דשאני קטן מחרש משום דלא שכיח שישתפה מ"מ י"ל העיקר כדברי תוס' דגם חרש דומה לקטן ואמרינן דמקרי בר כריתות לכשישתפה דהא בש"ס גיטין כ"ג אמרינן בשלמא חשו"ק דלאו בני דיעה נינהו פרי נמי דלאו בר התירא הוא ואמאי לא כייל בהדדי דחשו"ק ונכרי פסול משום דלאו בר היתירא ועיין בתוס' שם דנקט בנכרי בר היתירא משום דהאי טעמא שייך גם בעבד א"כ הי' לו ליהב טעמא גם בחשו"ק ולכלול נכרי עמהם אלא ודאי דאינם פסולים משום לאו בר התירא משום דחשיבי בר התירא לכישתפה אלא דזה יש לדחות משום דבקטן בודאי אמרינן דמקרי בר כריתות לכשיגדיל כמו שכתב בנוב"י שם וצ"ל ע"כ משום דלאו בני דיעה גם בחרש ושוטה דכולל בכל מקום יחד עם קטן נקט נמי לאו בני דומה ועוד יש לדחות אבל מ"מ מוכח מזה דבקטן אמרינן בודאי דבר התירא הוא וא"ש הר"י ברזילי ולא צריכין לומר כמ"ש בנוב"י שם דמוכח דמהני קטן אתי לכלל הויה אף דלא גרסינן תניתוה קטנה מתגרשת בקדושי אביה משום בעי דחוץ מן הנולדים דהו' בדרך את"ל דבקטן אינו גט משום דאתי לכלל הויה אלא מזה מוכח מדלא נקט בר התירא בחשו"ק וכייל נכרי עמהם. וראיתי עוד בשיבת ציון שרצה להביא ראי' לדברי אביו מתוס' יבמות קי"ג ע"א בד"ה ואלו חרשת דכתבו וא"ת מנ"ל דאי משום דנקט קטנה דלמא כ"ש חרשת שלא תבא לכלל גדלות מוכח דחרשת גרע מקטן דלא תבוא לכלל גדלות יע"ש ולפי דעתי אין ראי' בודאי לענין גוף הדין במה שאסור לקטן משום דאתי' לכלל גדלות גם לחרש יש לאסור ודיניהם שווים לענין זה רק קושי' תוס' הוי דלמא כ"ש חרשת דבקטנה יש לומר דלא תיקנו חכמים שתאכל ג"כ בתרומה משום דעכ"פ אתי' ממילא לכלל גדלות ובחרשת דלא ידעינן בודאי תקנו חכמים ביותר שתאכל ע"י נשואי דרבנן כיון שלא תהי' לה היתר אח"כ ע"י קדושי מה"ת תדע דמסיים תוס' משא"כ קטנה כיון שבאה לכלל נשואין משמע כיון דיש לה תקנה שתאכל מה"ת אחר נשואין שתגדיל ותהי' מותרת לאכול בתרומה אח"כ אבל לענין אי מקרי בר כריתות או בר הויה אין לחלק בין קטן לחרש כיון דגם בחרש אפשר שישתפה ומה"ט מסופק ג"כ בר"פ מ' שהחשיך אי לקטן יהבינן דאתי לכלל דעת משמע דיותר י"ל בקטן דאתי לכלל דעת מחרש משום דעכ"פ יותר קרוב משום דאתי' ממילא אבל מ"מ לענין בר כריתות והויה שניהם שווים תדע דהא לפי הנוסחא שלפנינו בש"ס גיטין פ"ה תניתוה קטנה מתגרשת והא בעינן ויצאה והיתה אלא אתי' לכלל הויה ה"כ אתי' לכלל הויה וא"כ גם בחרשת שהשיאה אביה ע"כ צ"ל נמי הא דמתגרשת משום דאתי' לכלל הויה אע"ג דאמרינן בש"ס שבת דקטן אתי' לכלל דעת ועדיף מחרש מ"מ לענין גוף הדין אי מקרי כך קטן וחרש שווין ועיין בקצה"ח חו"מ ס' רמ"ג דרצה לומר דחרש לית ליה זכיה משום דלא דמי' לקטן דאית ליה זכיה משום דאתי לכלל שליחות כדאמרינן בב"מ דף ע"א וחרש דומה לנכרי דלית ליה זכיה משום דלא אתי לכלל שליחות דאין לומר לכישתפה דא"כ נכרי נמי לשיתגייר וע"כ משום דמחוסר מעשה ע"ש וזה דלא כתוס' גיטין שהבאתי דחרש ושוטה מקרי בר כריתות משום לכשישתפה משא"כ נכרי לא אמרינן לכשיתגייר וצ"ל כמ"ש בש"ס קידושין דאמרינן דמי יימר דמזדקק ליה תלתא או משום דכקטן שנולד דמי או דלא שכיח יותר משישתפה החרש ושוטה ועיין בנתיבות המשפט שם שהביא ראי' בשם מחנה אפרים דגם בחרש אמרינן כשישתפה מהא דחרשת שהשיאה אביה שיוצאת בגט ומהא דש"ס גיטין מוכח מהיקש ויצאה והיתה דצריך עכ"פ אתי' לכלל הויה א"כ ע"כ בחרש ג"כ אמרינן כן כאשר מדייק ג"כ בנוב"י בתשובה שם ועיין בבית מאיר קל"ז שהקשה דא"כ יותר הי' לר"נ לדייק מהא מתניתן דאמרינן דאתי' לכלל הויה ומחלק שם בטוב טעם ודעת דלא צריכין לומר בחרש לענין שיכולה להתגרש דאתי' לכלל הויה וליכא ראי' ממתניתן אבל מ"מ מדברי תוס' מוכח נגד הקצה"ח שכתב בפשיטות מדנפשי' דלא אמרינן בחרש אתי' לכלל שליחות לכשישתפה כמו בקטן משום דמחוסר ומדמה שוטה לנכרי ולא הביא דברי תוס' אלו הדרין לדברינו לפי טעם התה"ד שלא להרגילו יש לחלק בין קטן לחרש ושוטה כמו שכתבתי אלא בח"ס כתב מנ"ל למדרש להקל טעמא דקרא וכתב ג"כ דהני תרי לישנא אי לקטן יהבינן או לחרש פליגו אי גם בחרש אסור לספות בידים וספק מה"ת להחמיר ועוד הביא ראיי' מדברי הרשב"א גיטין שהקשה לרש"י דפירש בתרומה דרבנן משום בגינו משמע בידים א"כ מאי מקשה הש"ס חרש בחרשת נמי לאכול דקטן אוכל נבילות והא בידים אסור יע"ש ומזה י"ל דאדרבה דוק מיניה איפכא דרש"י סבר באמת בחרש אפילו בידים מותר ומשו"ה מקשה הש"ס דקטן אוכל נבילות. וראיתי בחדושי אבא מאוה"ג זצ"ל שכתב דבזה א״ש הא דמקשה הש"ס סתם קטן או"נ הוא ולא מסיים ואין ב"ד מצווין להפרישו כמו בכל מקום אלא משום די"ל דבחרש גם בידים מותר לפי סברת תה"ד ומשו"ה מקשה וליכל דקטן אוכל נבילות דאפילו בידים נמי מותר בחרש וברשב"א שבת כתב דגם בחרש ושוטה נותנו עליו דוקא כשהוא מהלך משום דספי בידים אסור וכן מדכתבו הפוסקים דיכול ליתן למי שירצה לקטן או חרש משמע ג"כ דלחרש אסור למספי בידים דאל"ה בודאי הי' יותר טוב ליתן לחרש דלית ביה לתא דאורייתא כלל וכן מוכח בדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' תרומה שכתב דחרשת שהשיאה אביה לא אוכלת תרומה משום שמא יאכל חרש בחרשת משמע בידים אסור לספות ובכ"מ שם המה דהא בש"ס מסקינן דמשום