שבט סופר חלק ב שמז

התשובה כא שלום וברכה לכבוד הרב ה"ג המאוה"ג חו"ב בע"פ מעוז ומגדול כש"ת מו"ה מרדכי הלוי האראוויטץ נ"י אב"ד דק"ק שאמלויא יע"א. אחדש"ה ראיתי קונטרסו אשר שדר לן ויצא לפתוח בכח דהתירא אודות בנו הילד אשר בהיותו שתי שנים ומחצה הוי יניק וחכים טובא דיבר בלשון טוב וצח ונחלה בחולי כבד מאוד משך שתי חדשים ובעת שנתרפא מחליו נעשה ריל חרש שאינו שומע ואינו מדבר ונלאו כל הרופאים להמציא לו הרופה למכתו ולא נשאר דרך אחר רק לתתו לבית חינוך הילדים של החרשים והאלמים שקורין טויבשטוממען אינשטיטוט בעיר פעסט או וויען ללמדו שם לדבר בקושי ויעשה כלי מוכשר לישא וליתן עם שאר בני אדם ויכול להשיב על כל מה ששואלים ולדעת כל מצות עשה ול"ת. והנה דבר זה צריך עיון גדול ותלי' בכמה שיטות בשו"ע אבן עזר כאשר עיני מע"כ שפיר חזו וכן ראה מה שכתב אאמו"ז רבן של ישראל בח"ס או"ח סי' פ"ג ומסיים שם לדינא מותר אבל יען כי דברים אסורים מטמטמים לב התינוק עדיין אני אומר מוטב שיהי' שיטה כל ימיו ולא רשע שעה אחת לפני המקום ומ"מ מפלפל מע"כ בקונטרסו למצוא היתר ואען ואומר ראשית דבר יש לנו לחקור אם גם מי שהי' פקח מעיקרא ונעשה שאינו שומע ואינו מדבר דינו שווה עם מי שהי' חרש ואינו מדבר מתחלת לידה והנה מש"ס פ' מי שאחזו משמע דגם בפקח מעיקרא לא מהני לענין גט אפילו בכתב דלא כרב כהנא דסבר כרשב"ג דפליג על רבנן וסבר דבכתב מהני בפקח מעיקרא ואמרינן שם דף ע"ב עד שישמעו קולו לאפוקי מרב כהנא אמר רב אפילו בכתב דסבר רב כהנא דהוי כדיבור גמיר מ"מ לא מהני אבל בלא כתב אף שחזינן שהוא פקח טובא וחכים מ"מ אמרינן דאין לו דעת צלותא ועיין בצ"צ סי' ע"ג בחיינו שהי' נותן ונושא במלאכתו ואומן נפלא וגם הי' יודע כל סדר תפלות להראות מתוך הסידור איזה הם תפלות של חול ושל שבת ומה שמוסיפין לומר לפי סדר המועדים ומבין הוא מתוך הכתב ויודע לקרות והעלה שם הצ"צ דאין לשנות בו משאר קדושי חרש רק יכנוס ברמיזה כדי שלא לחלק בין החרשים ואיכא למיחש לתקלה שהרואים יסברו דקדושיו הם קדושין מה"ת כיון שאינה מקדשה כשאר חרשים ובפרט שמחזיקים אותו בלא"ה לפקח גדול ואם יקדשנה אחר שהוא פקח לא יצטרכו גט משני שיאמרו אין קדושין תופסין ובאמת אין קדושיו מה"ת כמבואר בא״עז סי' מ"ד ואם נתקדשה אח"כ מפקח צריכה גט ממנו ולכן אין לשנות ממה שנהגו בכל שאר חרשים יע"ש וכן משמע מש"ס גיטין ע"א ע"ב דמשני רב פפא לרב די"ל דמתניתן דלא יוציא עולמית אתי לרבות אע"ג דחזינן דחריף ורק בכתב סבר רב דהוי כדבור ממש עיין בתוס' שם בד"ה אמר ר' זירא ובד"ה והא יכול לדבר דסבר רב דדיבור מעלי' הוא בכתב ולא ממועט מעדות רק מפיהם ולא מפי כתבם ואפ"ה אנן להלכתא פסקינן דלא כרב וכרבנן דרשב"ג דאפילו בפקח מעיקרא לא מהני ע"י כתב וא"כ דינו שיוה עם חרש מעיקרא דכ"ע סברו דלא מהני ע"י כתב אלא שראיתי בפר"מג בפתיחה כוללית בחלק או"ח חלק ב' אות ד' שכתב בשם הב"ח יו"ד סימן א' וכן בש"ך שם דאפילו נתחרש אח"כ הרי הוא כשוטה ושחיטתו פסולה ובספרי כתבתי לפי מה שכתב הרמב"ם והרב ברטנורא בפ"א דתרומות דחרש הוא שנולד חרש ממעי אמו משמע דוקא בחרש מעיקרא דלא הי' לו ממי ללמוד אבל בפקח ונתחרש אף דאמרינן במי שאחזו דאינו יכול לגרש מ"מ י"ל דזה מחמת ספק דוקא וכמו שסבר ר' אלעזר ביבמות פ' חרש דאף חרש מעיקרא ספק הוא אם דעת צלותא אית ליה או עתים חלים עתים שוטה אף דאנן אמרינן בחרש מעיקרא דלא כר' אלעזר ובודאי אינו בן דעת הוא מ"מ בפקח מעיקרא י"ל כר' אלעזר דהוי רק ספק שוטה ונ"מ טובא בא"ע סי' מ"ד וכו' וסיים שם באות ה' כללא דמלתא סתם חרש שמוזכר אצל שוטה וקטן כשוטה ודאי יחשב ואם נתחרש אח"כ י"ל ספק הוי עכ"ל. והנה מכל הפוסקים דלא חילקי בזה מוכח דגם בפקח מעיקרא לאו ספק הוא דהא בס' מ"ד וכן במ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' אישות הל' ט' שכתב בחרש שנשא פיקחת לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפיקחת הרי זה מקודשת לשני קדושין גמורים משמע דליכא חילוק בין חרש מעיקרא או לא מדלא חילקו וגם בהל' גירושין בפ"ב ה' י"ז כתב מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש וכו' אבל אם נשא כשהוא חרש וגרש ברמיזה שאר קדושין מה"ת משמע אדלעיל קא במי שהי' כבר פקח רק נשא אשה כשהוא חרש וכתבו סתם דחרש שכנס ברמיזה מוציא ברמיזה ולא חילקו בין חרש מעיקרא או לא ולר"א דסבר חרש ספק הוא מסופק בש"ס יבמות שם אם יכול להוציא ברמיזה משום דלמא עתים חלים או שוטה וכן בש"ע אע"ז סי' קכ"א וכן ביו"ד סי' ט"ז באותו ואת בנו דמותר לשחוט בנו אחר שחיטת חרש ולא חילקו בין פקח מעיקרא או חרש מעיקרא משמע דדיניהם שווים זה וזה ודאי שוטה חשיב וכן לענין כיסוי דם סי' כ"ח בשחיטת חשו"ק פטור מלכסות ולא חילקו ג"כ משמע דלא כספיקת הפרמ"ג דלא מחמת ספק רק ודאי הוא אלא שבתי וראיתי שאין להוכיח מכל הראיות שהבאתי לפי מה שכתב בפנ"י גיטין דף נ"ה בתוס' ד"ה ועל הקטנה וכו' שכתב די"ל דיש גם בחרשית רבותא לפי מה שסבר שמואל לחד לישנא בפרק חרש דאשת חרש חייבין עליו אשם תלוי דהו"ל ספק קדושין מה"ת ור' אלעזר סבר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהיא ספק ולפ"ז הי' באפשר לומר דאפילו רבנן דפליגו על ר' אלעזר היינו משום דבקדושין אוקמינן בחזקת פנוי' וכן בתרומה אחזקת טבל אבל לענין אוכל נבילות מצווין להפרישו סד"א דה"ל ספיקא דאורייתא ובאמת מסוגי' ס"פ חרש משמע דחרש וחרשת שווין לקטנה לענין אוכל נבילות יע"ש וא"כ י"ל אף בפקח מעיקרא שדין ספק לו כספיקת הפרמ"ג ומ"מ י״ל דאין קידושיו ואין גיטו מהני כלל ולא הוי קידושין וודאי משום חזקת פנויה וכן לענין היתר לשחוט בנו אחרי אם ופטור מכיסוי משום חזקת איסור דשאינו זבוח אבל לענין קטן אוכל נבילות וכדומה י"ל דספק דאורייתא הוא והנה משמע ממתניתן נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית משמע דשווים הם ובשוטה בודאי אף נשתטה אח"כ ליכא ספק כלל רק ודאי אדרבה כתב הת"ש ביו"ד סי' ל"א דפתי מקרי כשהוא מבלבל בדעתו מתחילת לידתו ושוטה מקרי בלשון חכמים מי שנשתטה אח״פ ע"י חול' ומדתני במתניתן נתחרש או נשתטה משמע כמו נשתטה אח"כ לא יוציא עולמית ודאי גם בנתחרש אח"כ לא מפני ספיקה הוא כמו שרצה לומר בפרמ"ג רק מחמת ודאי ועיין בבית מאיר אע"ז סי' קכ"א אלא לפי מה שכתבתי י"ל דוקא בגט הוי ודאי משום חזקת אשת איש אבל לא לענין שאר איסורים דליכא חזקה, אלא נ"ל ראיי' דגם לענין זה הוי כשוטה ודאי לכאורה מהראי' שהביא פנ"י מש"ס ס"פ חרש דפריך תיתיב גביה דקטן או"נ הוא משמע אף בפקח מעיקרא עיין ביבמות דף ק"ו אלא אף אם נדחק דהקושי' על חרש מעיקרא לבד מ"מ יש לנו ראיה יותר מהא דאמרו שם דף קי"ג ע"א וכן בגיטין נ"ה דחרשית לא אכלה משום גזרה חרש בחרשת וחרש בחרשת גזירה משום גזירה חרש בפקחת ועיין ברש"י יבמות והרשב"א הסביר יותר דצריכין לכתחילה לגזור פקח בחרשת אטו חרש בחרשת ואח"כ חרש בחרשת אטו פקחת בחרש והוי כמו גזירה לגזירה וגזירה רחוקה ואם איתא בפשוט הי' יכול הש"ס לומר דמשו"ה אף חרשת מעיקרא לא אוכלת בתרומה משום גזירה פקח בחרשת אח"כ דודאי גזירה קרובה אף דהוי ספק מלגזור אטו חרש בחרשת וחרש בפקחת ומה"ט לא לאכול אף פקח בחרשת מעיקרא משום פקח בחרשית אח"כ דמחליף בודאי יותר ובחרשת אח"כ אסורה לאכול נבילות משום ספיקא וע"כ מוכח דגם בחרשת אח"כ כשוטה ודאי ומותרת לאכול נבילות ואין ב"ד מצווין להפרישו וכן מוכח מש"ס שבת ר"פ מי שהחשיך דא"ד לחרש יהבינן וא"ד לקטן יהבינן וכן פסקו בש"ע לקולא דיכול ליתן למי שירצה לחרש או קטן ומדלא חילקו משמע דאף בחרש אח"כ הדין כן ואי הוי ספק בודאי קטן עדיף וע"כ דליכא חילוק כלל והעיקר שהביא לפרמ"ג לידי ספק זה לשון הרמב"ם והברטנורא כאשר נדייק בלשונם נראה דאין ראי' כלל דרצו לפרש מפני מה נקרא בלשון חכמים חרש המדבר ואינו שומע בשם חרש דוקא ולא בשם אילם דהא אינו מדבר ומפני מה תפסו חרש דוקא וע"ז מפרשו משום דבנולד ממעי אמו חרש זה הסיבה והגורם שהביא אותו לידי אילמות משו"ה עיקר האילמות משום החרשות הוא וכן כוונת הברטנורא מפני שאינו למד לדבר מפני שהוא חרש ואינו שומע ממי ללמוד זה גורם שלא יכול לדבר משו"ה בחרו בשם חרש ולא