שבט סופר חלק ב שמו

שנתקדשה מיד בעודה קטנה וכמו שס"ד דאביי וכמו שכתב בפנ"י כאן דהגמרא לא קאמר רק לענין כתובה דלא יהבינן רק לכי גדלה אבל מ"מ נתקדשה בעודו קטנה, וצ"ל דרש"י גם כן סבר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בטעם הגון ובקטנה הי' להם טעם הגון לתקן לה קדושין כמו שתקנו קדושין מדרבנן אפילו באין לה אב משום שלא יתנהגו בה מנהג הפקר אבל בקטן שלא שייך זה כתב רש"י דלא הו' גר רק לענין מגעו ביין בעודו קטן אבל קדושין לית ליה כיון דלא הוי גר רק מדרבנן וצריך טבילה אח"כ אם הגדיל, רק ממה שפירש רש"י לקמן על האו דרב יוסף שאם קידש אשה משמיחה אינה צריכה גט משמע דויקא לאחר שמיחה אינה צריכה אבל קודם שמיחה צריכה גט וע"כ בלא הטביל את עצמו אח"כ לשם גירות דא"כ לא יכול למחות ומשמע דרש"י סבר דגם לענין קדושין באיש נמי מהני ויש לומר דרש"י קאמר דאפילו גט מדרבנן אינו צריך דהא מדרבנן ע"כ הי' גר ואם קידש מהני הקדושין מדרבנן ומשו"ה קאמר רש"י לאחר שמיחה אינו צריך גט כלל אפילו מדרבנן. והנה הפנ"י כתב כאן אף גם שעקרו חכמים בקום ועשה מ"מ אמרינן הגדילו יכולין למחות דלא רצו לעקור ולאמר שלא מהני המחאה כיון שהיא צווחה שחייב הוא יע"ש ונ"ל לומר לפי מה שהעיר כבר בש"מ כאן כיון שאמרינן הגדילו יכולין למחות א"כ האיך יכולין להתיר אותו לישא בת ישראל או שחיטתו מותרת ולא הוי שחיטת נכרי דהא כיון אם ימחה אח"כ הוי גוי למפרע וכמו שכתב תוס' בד"ה אביי לא אמר וכו' דמשו"ה לא יהבינן לה קנס לרבא משום שלא יהי' חוטא נשכר משום דמדינא אין לה אם תמחה אח"כ דהוי נכרית למפרע א"כ האיך יכולין להתיר איסור דאורייתא ולא חיישינן שמא תמחה וע"ש שבאמת רצה לומר מתחלה דלא מתירין רק איסור דרבנן לענין מגעו ביין וכמו שכתב רש"י ובמתניתן דנתקדשה ונשאת נמי לא הוי איסור חיתון מדאורייתא, ועוד תירץ שם בשם רשב"א דלא חיישינן לכך כיון שמתנהג את עצמו בעודו קטן במנהג ודת יהודית א"כ בוודאי לא ימחה ולא חששו לדבר זה ועיין בחתם סופר ביו"ד סימן רנ"ג שמאריך בזה ע"ש והנה בוודאי אי חיישינן באמת שמא ימחה אין לנו טעם הגון יותר מזה שיעקרו חכמים גם כן בקום ועשה כמו שתקנו שהגירות מהני משום טעם הגון בוודאי גם כן זה טעם הגון לתקן גם כן שלא יכול למחות כיון שאם ימחה אח"כ ויהי' למפרע גוי הי' מתירין איסור דאורייתא אבל אי לא חיישינן לזה שמא ימחה כיון דרוב פעמים לא ימחה רק מלתא דלא שכיח הוא דלמא ימחה א"כ בשביל מלתא דלא שכיח לא עקרו ולא תקנו שלא יכול למחות כיון שבאמת לא חיישינן. והנה בקדושין דף מ"ה פליגו רב ורב אמי בקטנה שנתקדש' לדעת אביה ועמדה ונשאת אי אוכלת בתרומה, רב סבר דאוכלת עד שמיחה האב דלא חיישינן שמא ימחה כיון דרוב פעמים אינו מוחה ורב אמי סבר דאינו אוכלת בתרומה שמא ימחה האב ונמצאת דאכלה זרה תרומה למפרע, וקאמר שם דמודה רב דאם מתה אינו יורשה משום דאוקמינן ממון אחזקתו, ועיין בתוס' שם שרצו לומר דגם רב מודה באיסור דאורייתא דחיישינן שמא ימחה רק בתרומה דהוי רק איסור דרבנן לאכול קודם שנשאת, וברא"ש שם כתב מתחלה די"ל דגם כן מטמא לה רק לענין ממון מחמירין שמא ימחה משום דאין הולכין בממון אחר רוב ודחה שם דהא רב סבר דהולכין בממון אחר רוב יע"ש ובאמת מדנקט הש"ס ומודה רב דאם מתה אינה יורשה ולא קאמר דאינו מטמא לה משמע דווקא לענין ממון מחמירין אבל לא לענין שאר דברים ומה שדחה הרא"ש מרב דסבר דהולכין בממון אחר הרוב כבר תירץ במקנה שם דלענין ממון בוודאי ימחה יע"ש ועיין גם כן בש"מ כאן שמקשה על הש"ס דכאן מאי מקשה אביי ורבא ממתניתן דהא כיון דלא חיישינן לענין שאר איסורי דאורייתא שלא ימחה א"כ יהבינן לה כתובה וקנס ולא חיישינן שמא ימחה וכתב דממון חמור כמו שמצינו דעד אחד נאמן באיסורין אבל בממון צריך דווקא שנים א"כ גם שם בסוגי' דקדושין י"ל גם כן לרב אע"ג דהלך בממון אחר רוב מ"מ חמור ממון כמ"ש בש"מ דבממון אין להוציא מיד מוחזק כיון שהחמירו תורה גם כן לענין עדות, והא דרצה הש"מ לחלק דהתם חיישינן יותר שמא ימחה האב משום כעס כיון שנשאת שלא לדעתו יש לדחות דמשו"ה קאמר והלך אביה למדינת הים בוודאי אם היא לפנינו ונשאת שלא לדעת האב י"ל דחיישינן משום כעס אבל כיון שהלך למדינת הים ונשאת שלא לדעתו בוודאי אין לו לכעוס עליה אם נשאת ולא המתינה עד שחזר כיון שהלך למרחקים ודעתו בוודאי גם כן לנשאה לזה כיון שנתקדשה לזה מדעת האב ובוודאי גם כן דעתו לנשואין, ואף שכתב דהכא אין לחוש להמחאה כל כך משום שמתנהגת בעצמה בדת יהודית אבל התם על האב חיישינן יותר גם זה קשה לחלק דהא גם שם נתקדשה לדעת האב וכן פירש שם רש"י אע"ג דנתקדשה לדעת וחזינן שרצונו לנשאה לזה האיש מ"מ חיישינן שמא ימחה אע"ג דרחוק ולא שכיח מ"מ מחמירין וחיישינן שמא ימחה אפילו לאיסור דרבנן מכ"ש לאיסור דאורייתא, ועיין בתוס' שם שמביא בשם ר"ת אי פסקינן כרב או כרב אסי ור"ת פסק כרב דלא חיישינן שמא ימחה רק רב מחמיר על עצמו הי' אבל באמת לא חיישינן, והרי"ף שם בקידושין כתב דמסתבר לפסוק כרב אסי דחיישינן שמא ימחה א"כ כיון שחיישינן שמא ימחה אע"ג דרחוק הוא שימחה האב מ"מ חיישינן אפילו בדרבנן מכ"ש בדאורייתא אם גם כן בגר חיישינן שמא ימחה אע"ג דרוב פעמים לא ימחה מ"מ חיישינן לזה דמיעוט דשכיח היא א"כ הרי"ף שפסק כרב אסי לא יכול לפסוק כרב יוסף דבוודאי תקנו חכמים גם כן שלא יכול למחות דאל"כ נמצאת דהי' מתירין למפרע איסור דאורייתא אבל ר"י סבר כרב שם דלא חיישינן שמא ימחה ושפיר קאמר דיכול למחות כיון דלא חיישינן לזה וא"ש פסק הרי"ף לנכון ועיין בנקודת הכסף סימן ש"ה שתמה על דברי תוס' שמקשה האיך יכולין לעשות שליח לקטן כיון דאין שליחות לקטן וכתב שם דע"י ב"ד שאני דאבוה דיתמי נינהו כמו דילפינן בקדושין מנשיא אחד שיכולין לחוב ע"מ לזכות, ועיין גם כן בפנ"י כאן ובקונטרס אחרון על קדושין שתירץ כן קושי' תוס' יע"ש ודברי פנ"י נכונים על הא דרב הונא דמטבילין אותו ע"ד ב"ד א"כ הבית דין זוכים בשבילו אבל בנתגיירו אביו ואמו שהאב זוכה בשבילו קשה עוד דהא גם באב מטעם זכיה הוא, ואולי באמת י"ל דגם באב צריך ע"ד ב"ד משום דאין שליחות אלא הב"ד יכולים להיות שלוחים מטעם אבוה דיתמי נינהו והוי שליחות דאורייתא אבל מ"מ לא יכולין לזכות ולחוב בחוב גמור ועל זה משני כגון שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דמשו"ה הוי זכות לקטן וע"י כן יכולין הב"ד לזכות בשבילו מדאורייתא. ובזה יש ליישב נמי דמקשה כאן ממתניתן דמאי לאו דאטבלונהי ע"ד ב"ד משמע שכבר ידע דע"י אביו בוודאי יכול להתגייר וזה פשיטותא ולא צריך רב הונא לאשמועינן וכן פירש רש"י באמו הביאתו להתגייר א"כ קשה מאי לאו דקאמר ומנ"ל להקשות ומאי לאו דקאמר ומכ"ש לפמ"ש בש"מ דלא מקשה מהטעם דמתן תורה משום די"ל שם דניחא להו במאי דעביד אבוהן א"כ ע"כ כבר ידע דאמרינן דזה הוי זכות גמור אך ביותר קשה מאי מקשה גם כן ממתניתן, אבל לפי דברינו יש ליישב דהא גם באביו שהביאו להתגייר נמי לא הוי גר מדאורייתא משום דלא שייך שליחות לקטן וע"כ צ"ל דאז אח"כ זוכין הב"ד דאבוה דקטנים נינהו ואע"ג דיש לו אב מ"מ כיון שנתגייר דהוי כקטן שנולד א"כ הוי כמו קטן יתום דאין לו אב והב"ד אביו הוא ובמקום האב ויש לפרש בזה דברי רש"י שכתב שהב"ד הם לו במקום אב והן נעשין לו אב היינו שאבוה דיתמי נינהו ויכולין לזכות בשבילו מדאורייתא וכיון שע"כ מתניתן בב"ד איירי דבלא"ה אין זכיה לקטן ורב הונא קאמר שגם בלא אב יש לקטן זכות א"כ מאי לאו דאטבלינהו ע"ד ב"ד כיון שע"כ בב"ד איירי וע"ז משני דאע"ג דע"כ בב"ד איירי מ"מ יש לומר דמתניתן מיירי גם כן שנתגיירו בניו עמו. וראיתי בחדושי אבא מאוה"ג זצ"ל שהביא בשם בעל חתם סופר אאמו״ז זצ"ל שהוא תמה על דברי פנ"י ונקה"כ דמהיכא תיתי לנו לומר כאן דאבוה דיתמי נינהו כיון דהו' נכרי קטן ואטו גם בנכרי אמרינן דב"ד אבוהן הן והניח בצ"ע ולחומר הקוש' יש לקיים דברי הפנ"י דהא באמת כתב תוס' דגם לנכרי קטן יש לו זכיה מדרבנן עכ"פ כמו קטן דעלמא וכיון בהא זכיה נעשה ישראל הו' כמו קטן ישראל דבהדדי קאתי רק הקושי' היכא הוי גר מדאורייתא ולזה יש לומר כיון שעכ"פ הוי ישראל קטן מדרבנן דלזה אין אנו צריכין לומר אבוהן דיתמי וכיון דהוי ישראל מדרבנן א"כ שפיר אמרינן דגם אח"כ נעשה הב"ד של קטן זה אבוה דיתמי כמו בישראל כן יש לומר ועיין. ועיין בח"ס יו"ד סימן רצ"ה שהניח דברי הנה"כ בצ"ע. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ם זצ"ל