שבט סופר חלק ב שמה

ונלענ"ד ליישב דהנה הרמ"א ש"ה פסק דא"א לפדות ע"י שליח ומוציא דין זה מתשובות ריב"ש וכבר תמה על זה הטז וש"ך שם, ובשעה"מ סוף פ״ו מהל' אישות וכן המקנה בסוגיתינו ובא"מ כולהו תמהו על זה דא"כ אינו יכול להתנות נמי דכל מעשה שא"א לקיים ע"י שליח התנאי בטל ומעשה קיים כמו שפסקינן להלכתא בחליצה דא"א להתנות וחליצה מוטעת כשירה וא"כ קשה מסוג' דקדושין דף ו' ע"ב דאמר רבא תחילה דמתנה ע"מ להחזיר בפדיון אינה מתנה ובנו אינו פדוי ואמאי אין בנו פדוי כיון שהתנאי בטל דא"א לקיים ע"י שליח ולא צריך להחזיר המעות והניח בשעה"מ בצ"ע, והנה בהא איבעי דר' שמלאי אי אב או כהן מברך שהחיינו משמע דתרווייהו יכולים מצד הדין לברך שהחיינו האב משום מצוה דיליה וכן הכהן משום הנאה אלא שהש"ס מסופק מי עדיף לברך ויוציא את חבירו אי האב יוציא את הכהן או איפכא וכן כ' הרשב"א בתשובה. והנה תוס' בבכורות פ' יש בכור מסופק אי במת הבן לאחר שלושים דמחוייב האב לפדות אי מברך האב שהחיינו כיון שעושה מצוה וברא"ש כתב דאינו מברך כמו במילה דאינו מברך משום צערא דינוקא מכ"ש במת הבן והנה בוודאי כיון שהאב יכול להיות שלא יוכל לברך ברכת שהחיינו כמו במת הבן בוודאי יותר טוב שיברך הכהן להוציא את האב כיון שהכהן יכול לברך תמיד שהחיינו דקמטי הנאה לידו ולא הי' מסופק ר' שמלאי אלא שגם בכהן יכול להיות שלא יוכל לברך שהחיינו בפדיון כגון שפודה את הבן במתנה ע"מ להחזיר שיחזיר מיד המעות לאחר הפדיון דאע"ג דהוי מתנה כמו שכתב הרא"ש משום דהוי קנין עולמית או בסברת ר' ישעי' שמביא הרא"ש סוכות דלא הוי רק קנין לשעה כמו שהאריך בקצה"ח ובא"מ סימן כ"ט מ"מ אינו מברך שהחיינו כיון שאינו יכול להנות ממנו שצריך להחזיר מיד אחר הפדיון ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' אישות שכתב דמה"ט דומה מתנה ע"מ להחזיר לחליפין ובאשה אינו מקודשת כיון שאינה יכולה להנות ממנו כמו בחליפין ויכול להתנות שיחזיר מיד אחר הפדיון ומ"מ הוי מתנה ובנו פדוי א"כ גם בכהן יכול להיות שלא יכול לברך ושפיר מבעי מי מברך האב או כהן דשניהם שווים וזה דווקא אי יכול להתנות ע"מ להחזיר אבל אי אינו יכול להתנות ע"מ להחזיר והתנאי בטל והכהן לא צריך להחזיר המעות יכול הכהן לברך משום הנאה דיליה והר"ן כתב בפסחים כל היכא דמברכינן על אפשר לקיים המצוה ע"י שליח א"כ מנוסח הברכה מוכח דיכול לפדות ג"כ ע"י שליח וכיון דאפשר ע"י שליח יכול להתנות ע"מ להחזיר ושפיר יש ספק אי אב מברך או כהן מברך משום דשניהם שווים ומשו"ה הקדים ר' שמלאי פשיטא דעל פדיון הבן אבי הבן מברך וכיון שמברך בעל מבעי ליה בברכת שהחיינו מי מברך ומיושב דקדוק של הצל"ח ע"ד פלפול וחידוד. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל תשובה כ סוגי' גר קטן כתובות דף י"א ע"א שלמדנו על חג שבועות תרכ"ג לפ"ק. מתני' הגיורת והשבויה וכו' כתובתן מאתים ויש להם טענת בתולין, ועיין בש"מ שמדקדק על מתניתן כיון שקאמר דיש להן טענת בתולים א"כ ממילא ידעינן שכתובתן מאתים ועי"ש מה שתירץ, ויש ליישב לפי מה שכתב במהר"ם שיף וכן בהפלא"ה דלפי טעמא דרבא דלא קשה על מתניתן אי אמרינן הגדילו יכולין למחות משום דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ לכאורה הוי סגי גם כן במנה כמו שתקנה באלמנה רק מנה ולא מאתים וקאמר שצריך לומר משום לא פלוג כיון שכל בתולות יש להן מאתים, א"כ לא מוכח מהא דיש להן טענת בתולים דהוי אמינא דאין לה מאתים משום שמא תמחה ואכלה בגיותה אבל מ"מ יש לה מנה קמ"ל דיש לה מאתים משום לא פלוג או שבאמת מתניתן איירי רק לאחר שגדלה ולא מיחתה ואשמעינן שאינה יכולה למחות עוד וק"ל. אמר ר״ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכל פוסקים פסקו להא דרב הונא דמטבילין ע"ד בית דין משום דזכות הוא לו, ובטור סימן רס"ח מביא בשם בה"ג שכתב גרי קט מלין אותו ע"פ אבותיו, והקשה עליו למה לא פסק כרב הונא כיון שאין חולק עליו ועיין בב"י ובב"ח מה שתירץ, ולפענ"ד יש ליישב הא בשנדקדק למה שינה בה"ג וכתב מלין אותו ע"פ אבותיו ולא קאמר שמטבילין כמו שאיירי רב הונא. דהנה כבר הרגיש בש"מ וכן בפנ"י דלמה לא קאמר רב הונא רבותא יותר דמלין אותו גם כן אע"ג דצערא היא לתינוק מ"מ זכות הוא כיון שמכניסו תחת כנפי השכינה ונדחק שם משום דשייך טבילה גם בנקבה או משום דגמר גירות הוא ובש"מ תירץ עוד משום דבאמת י"ל דמילה כיון שמכניסו בסכנה לאו זכות הוא לו רק חוב אבל מ"מ אם מל כבר אותו מהני דלא גרע מאם נימול בגיותו ואף שצריך להטיף דם ברית מ"מ הטפת דם ברית אם כבר נימול לאו חובה הוא וכן כתב בהפלא"ה כא וכבר קדמוה בשיטה מקובצת יע"ש ועיין בתוס' סנהדרין שכתבו דבאמת יש לומר דהכא לאו משום זכיה אתי' עלה ולא משום שליחות רק שהקטן זוכה בעצמו שמכניסין אותו לדת ישראל והא דפריך משום דזכין שלא בפניו היינו משום דאי לאו זכיה וזכות הוי לא הי' ב"ד מטבילין אותו ולא הי' מזדקקין לעשות לקטן מה שחובה הוא לו באמת יע"ש, ולפ"ז משום הכי קאמר ר"ה רק מטבילין אותו היינו משום דטבילה זכות הוא ומשו"ה מזדקקין ב"ד לכך לטבילה אבל לא מלין אותו לכתחילה משום דחובה הוא רק אם נימול מהני אע"ג דאינו זכות לפניו וזה דווקא ע"י ב"ד צריך להיות רק זכות אבל עפ"י אבותיו כגון שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דמשמע מש"ס אפילו בחוב גמור נמי ע"פ אבותיו זכות הוא דניחא ליה במאי דעביד אבוה א"כ ג"כ מלין אותו נמי ושפיר קאמר בה"ג דמלין אותו ע"פ אבותיו דווקא כיון שמילה בעצמו חוב הוא אבל טבילה באמת אפילו ע"י ב"ד נמי עיי"ש אלא שיש עוד לפקפק דלמה לא מביא גם כן דינא דרב הונא לענין טבילה דמטבילין אותה ע"י ב"ד ועיין. אמר ר"י הגדילו יכולין למחות, הרי"ף ביבמות הביא הא דרב הונא ולא נקט נמי דינא דרב יוסף דיכולין למחות ותמה עליו ברא"ש ובר"ן כאן, ועיין בר"ן מה שתירץ בשם רמב"ן דרי"ף סבר דלא יכול למחות אם נטבול ע"י ב"ד משום מה כח ב"ד יפה ור"י בנטבול ע"י אביו יע"ש ובאמת שקשה להבין דרב יוסף קאי רק בנטבול ע"י אביו דהא ר"י על רב הונא קאי דמיירי ע"י ב"ד ועל הא קאמר דיכול למחות רק שפלוגתת ראשונים הוא אי מיירי נמי ע"פ אבותיו או דווקא ע"י ב"ד אבל לומר איפכא בוודאי קשה דמסתמא על ר"ה דלעיל קאי, ויותר תמוה דמ"מ הי' לרי"ף להביא הא דרב יוסף אם נטבול ע"פ אביו דיכול למחות כיון שרב יוסף נמי הכי איירי ומה ראה שלא להביא דינו כלל, ויש לקיים תירץ הרמב"ן די"ל דרי"ף סבר דאם נטבול ע"י אביו לא יכול למחות כיון שזכות גמור הוא לקטן ולא יכול למחות בזכות גמור ועיין במחנה אפרים הל' זכיה ומתנה שהאריך בזה, אבל אי נטבול ע"י ב"ד כיון שלאו זכות גמור הוא כל כך ומשו"ה יכול למחות רק אם אמרינן מה כח ב"ד יפה אינו יכול למחות מהאי טעמא ובר"פ איש מקדש פליגו רב נחמן אמר שמואל ורב נחמן דידיה אי אמרינן מה כח ב"ד יפה או לא ולפ"ז י"ל רב יוסף סבר דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה. אבל להלכתא דאמרינן ופסקינן כרב נחמן דמה כח ב"ד יפה משו"ה פסק הרי"ף דלא כר"י כן יש ליישב ומצאתי אח"כ בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל ונהניתי וק"ל אלא דא"כ קשה מאי מקשה על ר"י דלמא במלין ע"פ אבותיו דזכות גמור הוא ולא יכול למחות וצ"ל כיון דבאמת גם על דעת ב"ד מהני טבילה לא רצה לאוקמי המתניתן בשנתגיירו על דעת אבותיו דוקא אבל כאשר רצה להביא ראיי' לר"ה שפיר קמדחי במלין ע"פ אבותיו כיון דאי לאו דר"ה אי אפשר לגירות באופן אחר. ולענ"ד נראה ליישב עוד השמטת הרי"ף הא דר"י לפי מה שהקשה בתוס' האיך הוי גר יכול לישא ישראלית הא קטן אין לו זכיה רק מדרבנן משום דאתי לכלל שליחות ותירצו משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אפילו בקום ועשה יע"ש ונ"ל שזה מה שפי' רש"י על הא דרב הונא מגעו ביין כשר משמע דווקא לענין מה שנוגע לענין איסור דרבנן הוי גר אבל לא מה"ת ובאמת מוכח ממתניתן דכאן להיפך דמשמע