שבט סופר חלק ב שלג

ומשו"ה אסור בכל הנשים שבעולם אפילו לקרובה של שליח ראשון אלא אם באנו לחוש לזה זה דוקא אם מת השליח דאז לא שייך אין רצונו שיהי' פקדונו ביד אחר אז יכול לעשות שליח אחר ושפיר חיישינן דלמא קידש השליח השני קרובה של שליח ראשון אבל בלא מת השליח דלא יכול לעשות שליח שני באמת מותר לקרובה של שליח ראשון משום דלא יכול לקדש דחיישינן דלמא יצרפו אותו לעד כר' חנינא בגיטין, וזה דווקא לדידן דפסקינן כר' חנינא אבל לר"י דאמר בפני ב' ולא חיישינן לזה אפילו בלא מת נמי יש לחוש לקרובה של שליח ראשון דלמא קדשה הוא בעצמה. ולפ"ז מיושב הכל שפיר בנזיר דקאמר ר' יוחנן חזקה שליח עושה שליחותו ואסור בכל הנשים שבעולם דמשמע אפילו קרובה של השליח לא צריך למנקט מת כיון דלדידה אפילו לא יכול לעשות שליח שני מ"מ חיישינן דלמא קידש השליח קרובתו אבל בגיטין דקאמר ר' יצחק האי שמעתי' נקט מת דר"י סבר דחיישינן דלמא יצרפו אותו השליח לעד ולא יכול לקדש קרובתו והוא אמר סתם דמשמע דאפילו לקרובה של שליח אסור וע"כ נקט מת וכיון דמת השליח יכול לעשות שליח אחר וחיישינן דלמא השליח השני קידש קרובה של שליח ראשון אבל בלא מת דלא יכול לעשות שליח שני באמת לר' יצחק מותר בקרובה שליח ומשו"ה נקט מת דאסור בכל הנשים שבעולם אפילו בקרובה של שליח ומיושב הכל על נכון וזה פרפרת נאה. ודקדוקו של הפלא"ה שכתב דמשמע דאסור בכל המדינות וצריכין לחוש דלמא עשה שליח אחר א"כ לר"י נמי צריך לנקוט מת, יש לדחות דמסתמא מיירי שאין מכירין השליח של המשלח שידענו שלא הלך למדינות ואם אנו יודעין שלא הלך במדינה זו באמת מותר אלא שר"י מיירי ורצה לאשמועינן דאסור בכל הנשים וכגון דלא מכירין אנו את השליח ולא ידעינן אם לא הלך גם במדינה זו, וק"ל והנה אף אם באמת יש לפרש דברי הה"מ כבני אהובה מ"מ רחוק קצת להעמיס פירוש זה בדבריו וגם בדברי הר"ן קדושין דלא הזכירו מזה כלום וגם לא פסקינן כר' חנינא אלא כר"י כמו שסברו רוב ראשונים, והכוונה פשוטה בדברי הר"ן נראה לי לפי מה שחקר הנודע ביהודה קמא חלק אה"ע סי' ס"ד ובתנינא סימן ע', דלמה יכולין לקדש אשה ע"י שליח דהא הוי תופס לבעל חוב ולא קנה במקום שחב לאחרינא והכא נמי בכל אשה הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרינא שלא יכולין עוד לקדשה וחייבין עליה מיתה ומתחילה רצה לומר דאפ"ה קנה אע"ג דהוי תופס לבע"ח משום מגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה וגם השליח יכול לקדשה לעצמו והוי כמו במציאה דקנה אלא שכתב לפ"ז שליח לא יכול לקדש קרובתו לאחרים וזה לא מצינו בכל הש"ס וע"כ כתב שבאמת זה לא הוי חב לאחרינא דהא כל אדם לא יכול לקדש אשה זאת בע"כ וברצון האשה תלי' מלתא א"כ לזה הבעל רצתה להתקדש עצמה אבל לאחרים לא ולא הוי חב לאחרינא כלל כמו בשאר חוב שכל המלוים יכולים לתפוס בע"כ של לוה, והסברא זו נכונה ופשוטה יע"ש ובאמת הי' בהעלם מבעל נודע ביהודה דברי הר"ן בפרק איש מקדש וזה היתה סברת הר"ן שכתב שמכאן מוכח דשליח יכול לקדש קרובתו לאחר מדלא אמר שמותר המשלח בקרובה של השליח דהוי אמינא דיהא מותר כיון שלא יכול השליח לקדש קרובתו לאחר משום תופס לבע"ח ולא שייך בקרובתו מגו דזכי לנפשיה אבל מכאן משמע דלא נקט שמותר בקרובה שליח שיכול לקדש וע"כ משום דזה לא הוי תופס לבע"ח כמו שמחלק מסברא הנב"י ותמה אני על הנב"י שכתב דלא מוכח מכל הש"ס שלא יכול שליח לקדש קרובתו לאחר ובאמת מסוגי' דכאן ולפי מה שכתב הר"ן מוכח בהיפך זה וזה הפשט הנכון בדברי הר"ן יע"ש. אלא שגם על הר"ן קשה מה שכתבנו לעיל דלמא השליח הראשון עשה שליח שני ועיין שם דברי"ף נקט ומביא גם בר' יוחנן מת ועל זה קאמר הר"ן מכאן מוכח משמע אפילו גרסינן מת, ואפשר שהשליח השני קידש קרובה של השליח הראשון ולא מוכח מכאן כלום אלא שיש לומר דאי אמרינן דאין השליח הראשון יכול לקדש שליח השני גם כן אינו יכול לקדש כיון שבא מכח השליח הראשון, א"כ הוי כל מה דאיהו לא מצי עביד גם שלוחו לא מצי למיעבד, וכיון דהשליח הראשון לא יכול לקדש קרובתו גם השליח השני לא יכול לקדש, אלא שזה ליתא דהא אמרינן בגיטין דף כ"ט הא דרב אשי בדויא הוא דאם מת השליח הראשון מ"מ שליח השני יכול ליתן הגט דהכל בא מכח הבעל דאלו מת הבעל מידי מששא אית ביה א"כ הכא נמי כיון דשליח השני בא מכח הבעל לא שייך לומר מה דשליח ראשון לא מצי עביד כיון שהשני מכח הבעל בא והבעל יכול לקדש קרובה של שליח ראשון א"כ גם השני יכול לקדש ושפיר יש לחוש דלמא עביד שליח שני והשליח שני קידש קרובה של ראשון ולא מוכח שיכול לקדש קרובתו לאחר. ומכח זה נ"ל ראייה ברורה והוכחה מדברי הר"ן אלו לדברי מהר"ם פדווה הובא במל"מ גיטין פ' שחקר אם יכול השליח ראשון לבטל שליח שני כיון שהוא עשאו שליח או כיון שהשליח השני תלי' בכח הבעל הראשון כמו שאמרו בגמרא במת השליח לא מהני ביטול שליח ראשון על שליח שני ובמל"מ כתב דבאמת מגמרא מוכח דהכל מכח דבעל קאתי וכתב שע"כ לדברי מהר"מ פדווה צריכין אנו לחלק בין מת או ביטול יע"ש ויעיין בקצ"הח הל' שלוחין ושותפין שכתב שם סברה נכונה לחלק בין מת וביטול דבמת לא בטל השליחות לגמרי כיון שעשה השליח מפיו רק ממילא לא יכול השליח לגרש אם מת הבעל כיון שפקעה רשות הבעל מהאשה אבל השליחות לא בטל ומשו"ה במת הכל תל' במיתת הבעל אבל מיתת השליח ראשון לא מבטל השליח השני אע"ג דמכח שליח ראשון קאתי כיון שיש רשות הבעל על האשה והשליח לא נתבטל ע"י מיתת השליח ראשון כיון שעשה מחיים אבל היכא שביטל השליח ראשון את השליח השני בפירוש הכל תלי' בשליח ראשון יע"ש בארוכה ודברים נכונים וברורים המה, ולפי דברי הקצה"ח אלו אתי שפיר ראיית הר"ן כיון שהשליח ראשון לא יכול לקדש קרובתו גם השליח שני לא יכול לקדש קרובת שליח ראשון כיון שבא מכוחו וכל מה דאיהו לא מצי עביד וכו' והכל מכח השליח הראשון ורק במת הכל תלי' בבעל ומוכח מדברי הר"ן שפיר חילוקו של הקצה"ח וראייה לדברי מהר"ם פדווה לחלק בין ביטול ומת, ומ"מ גם לפי סברא זו אתי שפיר מה שכתבתי לעיל לפי דברי הבני אהובה שחיישינן שיקדש ע"י שליח אחר קרובתו אע"ג דהראשון לא יכול לקדש דהא לפי דברי ברי אהובה לאו משום דלא מצי עביד אתאינן עלה דהא באמת גם השליח ראשון יכול לקדש קרובתו רק משום גזירה בעלמא הוא אבל מ"מ דין שליחות שייך ביה ולא מקרי לא מצי עביד, אבל אי אמרינן משום דאין כח ביד השליח לקדש קרובתו משום דאינו בתורת שליח משום תופס לב"ח שפיר מקרי לא מצי עביד ולא יכול לעשות שליח אחר כמובן כנ"ל נכון בעז"ה. והנה בר"ן גיטין מביא שיטת הרמב"ן דאם כל הקרובים באו לפנינו ואמרו שלא נתקדשו מותרת האשה לקדש דעד אחד נאמן באיסורין כיון דלא אתחזק איסור שקדש אשה שהאנשים אלו קרובים אליה, והר"ן חולק עליו כיון דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אפילו בלא אתחזיק נמי אינו נאמן ע"א בדבר שבערוה, וכבר נתקשו באחרונים דהר"ן סותר את עצמו מקדושין פרק האומר דף מ"ד ע"א שכתב שם הר"ן משו"ה נאמן אם בא אחד ואמר שאני קדשתיה ונאמן גם לכנוס לו משום דאינו אלא מברר ולא נתחזק איסור רק שאמר שהוא הי' מקדשה ומוכח משם דהר"ן סבר דבלא אתחזיק נאמן ע"א אפילו בדבר שבערוה יע"ש וצ"ע. ונלענ"ד ליישב דברי הר"ן דהנה הר"ן כתב שם כשמקשה דלמה יהיה נאמן כיון דהוי דבר שבערוה וכתב דלא קשה על כלל זה משום דע"א נאמן דמת בעלה דשאני התם משום דאשה דייקא ומנסבא אבל זה לא שייך הכא ולכאורה דברים אלו שפת יתר הם דבוודאי שאני התם כמו שאמרינן בגמרא יבמות דהקילו חכמים במת בעלה ומכח זה לא נסתר הכלל בכל הש"ס דאין דבר שיערוה פחות משנים וקשה כאן ע"כ נראה דהר"ן צריך לזה דלכאורה הכא נמי יש לדמות לע"א מעיד שמת בעלה דשייך נמי מלתא דעבידא לגלוי' דמרתת כמו שכתב רש״י שם דמרתת דלמא יבוא האב ומכחיש ליה ומשו"ה הו' אמינא ויכולין לומר שנאמן לומר שהוא קדשה משום דהוי מלתא דעבידא