שבט סופר חלק ב שכה

יש חשש דלמא צרה כתבה וצ"ל כמ"ש בחלקת מחוקק דלא חיישינן לצרה כמו דמשיאין ע"פ בת קול ולא חיישינן לצרה ושפתיו ברור מללו שם בס"ק כ"א בסופו וא"כ אף בלי חתימת עד אחד יש להכשיר מ"מ זה דוקא במקום עיגון היכי דא"א בענין אחר אז לא חיישינן לצרה אבל באפשר חיישינן לצרה וצריך דוקא חתימת עד אחד ולפי דברינו במקום עיגון וא"א לברר יש להקל אף בלי חתימה אבל במקום דאפשר בודאי אין להכשיר במצא כתוב בלי חתימה כלל ועיין בח"ס ס' מ"ט שכתב שתמה מאוד על דברי הרמב"ן ונדחק לפרש דבריו וכפמ"ש א"ש הכל. וכ"ז בכתב ישראל אבל בכתב עכו"ם כתב הרמב"ם בפירוש דלא מהני וכן פסק להחמיר בש"ע והה"מ יהיב טעמא משום דלא האמינו רק בפה במסל"ת ולא בכתב והב"י בב"ה תמה על זה ועיין בד"מ לפי מה שנקטו דלהרמב"ם צריך קישור דברים במסל"ת בלא"ה א"ש דהא לא נכתב בשטר רק מת פלוני בלא ק"ד ובח"ס כתב די"ל בנכרי משום משטה כמ"ש בל"מ ובישראל לא אמרינן דכותב להשטאה כיון דיכול להצמיח קילקול משא"כ בנכרים וגם בעצי ארזים יהיב טעם לשבח כיון דהרבה צריכין לדקדק אם הוא באמת לפי תומו וזה אפשר בעדות בע"פ משא"כ בכתב א"א לידע אם שאלו אותו תחילה על זאת הכלל דאין להקל בכתב מסל"ת ומע"כ תמה דהא י"ל דלא הקילו רק קולא אחת בכתב אבל לא ב' חדושים בכתב ומסל"ת והי' לו להביא ראי' לדבריו מדברי הג"מ הובא בב"ש ס"ק כ"ז דוקא בכותב לראיי' מהני בעד מפי עד אבל לא בכותב לזכרון אלא דכבר תמהו על זה דהא בעגונא מקילין אפי' כמה קולות מפי עד ומפי שפחה ואפי' עד מפי עד וא"כ אפי' מפי כתבם נמי מהני תרי קולות אבל הטעמא אחרינא שהבאתי כראי מוצקות ודי להקל בכתב ישראל ולא בנכרי ומע"כ מחפש למצוא היתר יען כי הכתב נכתב בעוד שלא הי' האשה נשואה לאחיו של המת כי זה ל"ט שנים שבא הכתב שמת האח ואך לא ה' דנין על שום איסור בעולם כי אז לא הי' האח עוד נשוי ואולי לא הי' עוד בעולם וכיון שאין מעיד נגד חזקה יש לומר כה"ג נאמן מצד הדין גם עכו"ם מסל"ת אלו דבריו ויש לי הרבה לדבר מענין זה אם עד אחד העיד בלא אתחזיק ואח"כ אתחזיק אי מהני או לא יען כי לפי דברי העד לא הי' מעולם חזקה וכבר מאריך בזה הש"ש שמעתתא וי"ו בכמה פרקים וגם בעכו"ם מסל"ת באיסור דאורייתא בלא חזקה עיין ש"ך ס' קכ"ז ובסי' צ"ח אבל בסוף דבריו אדם נתפס שכתב דפשיטא דהי' חייבין להתאבל אז על כתב זה ומש"ה נמי נאמן לעדות זה, אני אומר איפכא דהא טעמא דרמב"ן דמתאבלין בעד מפי עד וכן בעכו"ם מסל"ת וכן פסק בש"ע סי' שצ"ז הוא משום דכללא של דבר במה שמקילין בעדות אשה צריכין להתאבל ובעכו"ם מסל"ת אפילו בע"פ הביא הט"ז חולקין על הרמב"ן וכן כמה פוסקים דאין לעכו"ם שום נאמנות אף במסל"ת רק בעדות אשה ועוד דהא הרא"ש בפ' אלו מגלחין דהטעם כמו שאמרינן ביבמות דף קט"ז ע"ב דאמרו ב"ש לב"ה התרתם ערוה החמורה לא תתירו הממון הקל וחזרו ב"ה להורות כב"ש ותנשא ותטול כתובה וה"נ אמרינן כאן דנאמן להתיר ערוה החמורה ולגבות כתובתה כ״ש לענין אבילות ולא פליג בין אבילות דאשה לשאר אבילות יע"ש וכיון דכל הטעם משום דנאמן לערוה החמורה נאמן לענין אבילות ומצד הדין שייך נמי דוקא באבילות דאשה ורק משום דלא פלוג אמרו גם בשאר אבילות אבל בעדות בכתב של נכרי ראמרינן דלא מהני לענין ערוה החמורה כ"ש לענין אבילות דלא צריך להתאבל ועיין אבל כל זה דוקא בכתב שנמצא אז לא מהני אפילו בגוי מסל"ת אבל בנדון שלפניו דאמרו שבא כתב שמת במלחמה ואין בו חשש משום דאמרו בדדמי אז מטעם אחר יש לדון להכשיר דבערכאות י״ל דנאמן לעדות אשה אף במכוון להע"ד ולא צריך מסל"ת כלל ועיין באריכות בח"ס ח"ר ס' מ"ג ובכמה תשובות ע"כ כתבתי זה שבועות שתים למע"כ שיחקור וידרוש אצל העדים מהיכן בא הכתב אם יעידו שבא הכתב מפקידי שרי הצבא מלחמה וכך נכתב בפנקס שלהם אז יש להקל בנדון שלנו ומפני שלא הי' לי אז פנאי כתבתי רק בקיצור ועתה פרשתי שיחתי בהרחבה והי' זה לו שלום מנאי ידידו הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ״ל. פ"ב יום ד' ער"ח אדר שנת דבר אמת לפ"ק. תשובה טו שלום וכ"ט לתלמידי הרבני המופלג מורג חרוץ ברק השנון ז"ר כ"ש מו״ה יודא שווארץ שי' בק"ק ס"ה יע"א קבלתי מכתבך ע"נ וראיתי דבריך בענין עוברת על דת בכתובות דף ע"ב ע"א ופלפולך לדינא וראשית דבר מה שרצוני לבאר הא דנקט מתניתן מאכילתו ומשמשתו אם דצריכה דוקא להאכילו ולהכשילו באיסור וקנסו בשביל שהאכילו אותו להפסיד כתובתה ג"כ או סגי נמי ברוצית להאכילו ולהכשילו ויוצאת בלי כתובת משום שלא יכול לסמוך עליה עוד כיון דחשודה להאכילו דברים איסורים ומפוסקים לא מבואר דבר זה ולא מבורר ועיין בהפלא"ה דמשמע מדבריו דצריך דוקא שניהם יחד שהכשילתו כבר וגם משום שלא יכול לסמוך עליה יע"ש ומתוס' ושאר ראשונים שהקשו על הא דמקשה הש"ס אי דידע כפרוש אלמה לא איירי שבאמת לא אכל אלא דרוצית להאכילו ותירצו משום דיכולה לומר כשרוצה לאכול היתה אומרת משחקת הייתי ומשמע מדבריהם דאלו לא טענה כן במודית שהיתה רוצות להאכילו יוצאת ומפסדת כתובה אע"ג דלא האכילתו עוד ולא נכשל מ"מ יוצאת משום דלא יכול לסמוך עליה עוד להבא והרא"ה כתב דה"ה אם לא האכילתו רק שרוצית להאכילה נמי מפסיד והא דמקשה הש"ס לפרוש משום דמלשון האכילתו קדייק ופשיטא להני ראשונים דלא צריך האכילסו ממש אלא בשרוצית להאכילו והיא מודית נמי מפסדת כתובתה ובב"ש ס' קט"ו סק"י כתב הא דכתב רש"י סוטה כ"ה דאיבעי אי צריכה התראה הוא דוקא בדת יהודית ולא בדת משה משום דכבר הכשילו וא"צ התראה בשעת מעשה ומשמע לכאורה דצריך נמי להכשילו דוקא אלא מהא לא מוכח די"ל כיון דנקט מתניתן האכילתו אע"ג דלאו דוקא הוא כמו שצריכין לומר להרא"ה משו"ה כתב רש"י דאיבעי דוקא בדת יהודית כיון דאיבעי על מתניתן קאי ואיירי בהכשילתו כבר אבל בלא הכשילתו י"ל דרש"י סבר נמי דמפסדת ואדרבה בזה ניחא נמי הא דכבר עמדו על רש"י והא יחוד נמי דאורייתא ודת משה הוא ובסיגי' דסוטה שם רצה לפשוט מקנוי וסתירה אע"ג דיחוד א"א דת משה הוא ובזה א״ש דבאמת בדת משה נמי סבר רש"י אם לא הכשילתו עדיין האיבעי אלא דרש"י לא רצה לפרש כן משום דמתניתן נקט האכילתו וכה"ג דהכשילתו כבר לא איבעי וכמו שכתב בב"ש. וראיתי בח"מ ס"ק ב' שמסופק אם מכשלת אותו בשאר איסורים כגון שצוה אותה להניח עירוב או לשרוף החמץ ולא עשתה כן אם ג"כ יוצאת בלא כתובה נ״ל דהספק הוא די"ל דלא די במכשילתו לחוד דא"כ דבזה לבד תלי' ליכא ספק דהא גם בזה הכשילתו אלא דהספק הוא משום דלא סגי בזה לחוד וצריך ג"כ שלא תוכל לסמוך עליה א"כ זה דוקא בצרכי בית שעל דידה רמי' ורגיל לסמוך עליה אבל עירוב ושריפת חמץ שרגיל לעשות הבעל בעצמו אמרינן שלא יסמוך עליה בזה ויעשה בעצמו אלא שראיתי בב"ש ס"ק ב' שכתב מיהו י"ל דוקא כשמאכילתו דבר איסור אבל שאר איסור שאינו דבר אכילה כגון נגיעה בעת נדתה לא כמ"ש חילוק זה בתוס' ריש חולין יע"ש וכונתו למ"ש תוס' שם לענין שאין הקב"ה מביא לצדיקים תקלה על ידם וחלקו בין אוכל דבר איסור דמתועב טפי משאר דבר איסור וזה ניחא אי מטעם משום דקנסו שהאכילתו כבר ושפיר יש לחלק אי מכשילו לאכול דבר איסור אבל איסור שאינו דבר אכילה י"ל דלא קנסו אבל אי הטעם משום דלא יכול לסמוך עליה א"כ פשיטא דגם במכשילתו בנגיעה בעה נדתה דא"א כמעט בענין אחר אלא לסמוך עליה לבד דודאי יכול להוציאה שלא יכשל באיסור עוד ומשמע דפשיטא ליה לב"ש דצריך דוקא שהכשילתו כבר וכבר בארתי דלא משמע כן מתוס' וראשונים אלא עיקר הטעם משום שלא יכול לסמוך עליה ועיין. והנה הרמ"א בתשובה סי' ס"ו הובא בב"ש סק"ד העלה דאף להרמב"ן בעד מפי עד דראשון נאמן יותר הוא דוקא באיסור דאורייתא אבל בדרבנן גם הרמב"ן מודה דעד שני נאמן ומקשה בב"ש מהא דפלוני חכם טיהר לי כתם דנמי דרבנן וכן הקשה בקרבן נתנאל ומכח זה כתב הב"ש דלאו בכל איסור דרבנן