שבט סופר חלק ב שכד

ד"ל דמשטה וי״ל ג"כ לפי מה שהמיר הב"ש דלדידן דאמרינן הרכנה עדיף ובגיטין לא מהני אפי' בפיקח כתב ידו רק צריך הרכין בגופו דוקא ואמאי פסקו דבעדות אשה מהני בכתב דמש"ס גיטין לא מוכח רק הרכנה אלא דגם בזה נתכוונו הב"מ ועצי הארזים לדבר אחד דבגיטין שאני דעיקר קפידא משום לשמה וצריך מעשה בגופו דוקא וכמו דנקט בברייתא עד שישמיע קולו וממעט הא דרב דלא מהני כתב כלל משא"כ לענין עדות דמפי כתבם אין חילוק בין הכתב להרכנה אבל מ"מ ה' מקום לומר כן ולחלק ע"כ כתב הה"מ דכך נראה מפ' מי שאחזו כי לא מפורש רק בהרכנה אבל לא כתב ועיין עוד בב"מ שם שכתב אפי' איירי באלם בשטר גמור מ"מ מקרי מפי כתבם דאלם כיון דאינו ראוי' להגדה מצד עצמותו פסול כאחד הפסולים, וכן פשיטא ליה לב"מ ג"כ בס' קיו"א דאלם בוודאי פסול לכל עדות ומצאתי לו חבר בקצה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ט דאלם כמו סומא דממעט הרמב"ם מעדות וכתב בכ"מ דמשום דכתיב או ראה וכן חרש משום דכתיב ושמעה קול אלה וא"כ גם אלם כן משום דהוא בולא יגיד ודלא כהש"ך שהקשה אמאי לא מהני בשטר שחתם עליו אלם להני שיטות דלא סברו כר"ת דתליי בראוי' להעיד בע"פ רק הכל תלוי' אם הוא שטר גמור כשיטת בעה"מ ביבמות והרי"ף, ועיין בתומים שם שיצא ג"כ לחלק אבל לא משום דאלם מצד עצמותו פסול רק דגם בשטר גמור לא מכשרי אלו הראשונים רק משום דעכ"פ ראוי' להגדה משא"כ בעדות לית להו כר"ת וכך משמע מדברי ב"ש סי' קמ"א: ולפי דעתי תלוי' בשיטות ראשונים בסומא דמדברי תוס' גיטין כ"ג ע"א משמע דסומא פסול גוף הוא וסומא כשר להעיד בפ"נ משום דגם אשה הכשירה וכן שאר פסולים משמע דפסול כשאר פסולים אבל הר"ן בהלכות שם וכן בחדושי הרמב"ן תירצו דווקא לעדות ממון פסול משום דלא יכול לכוין עדותו ואע"ג דבפ' יש נוחלין אמרינן דיכול לכוון בגלימא מדת ארכה ורחבה ובנסכא מדת משקלותיו מ"מ גזרו דלמא לא מכוין שפיר ואפילו יכול לכוין גזרו אטו מלתא דלא יכול משא"כ בגט דניתן בידו לא גזרו וא"כ מוכח דסברו ראשונים אלו דגם סומא לאו פסול גוף וכן י״ל ג"כ באלם ואין תמיה כ"כ על הש"ך כמש"כ הקצה"ח וזה ברור ומקום הניחו לי אבותי להתגדר בו דלאו מלתא דפשיטא הוא ותלי' בשיטות הראשונים שוב ראיתי שהקצה"ח בעצמו סי' תנ"ט הביא שיטות אלו וכן מקושי' הפנ"י שהבאתי לעיל דלא מתרץ הא בריית' דכשם שבודקין לגיטין איירי באלם שחתם על השטר משמע ג"כ דסבר בפשיטות דאלם לא פסול בעצמותו כשיטות הש"ך ועיין בח"ס באה"ע בסוף ס' מ"ט שכתב שזמן רב תמה על הא דמעטינן מלא יגיד פרט לאלם דהא לחד תירוץ תוס' בכתובות אף בלא שטר גמור רק שנכתב בלשון שטר ולא לזכרון דברים בעלמא נמי כשר וא"כ משכחת עדות באלם בכותבים עדותם בלשון שטר והניח בצ"ע ובאמת הד"מ וכן בש"ך סי' ל"ט כתבו דזה תירוץ תוס דגם בלשון שטר כשר אזיל בשיטות ר"ת דבראוי' להעיד אף מפי כתבם כשר ולא צריך שטר גמור והוי נמי כמי שנחקרו בשעת כתיבה משא"כ בכותב לזכרון ולא לשום עדות וא"כ באלם דגם ר"ת מודה לא מהני באלם בכותב עדותו בלשון שטר ובח"ס נזהר שם בדבריו וכתב דאותו שינוי' נמי לא ס"ל כר"ת אבל הד"מ וש"ך כתבו דזה התירוץ אזיל רק לשיטות ר"ת ולפי דברי התומים וכדמשמע נמ' מדברי ב״ש סי' קמ"א דאף בשטר גמור מ"מ ראוי' להעיד צריך להיות בודאי אלם פסול לגמרי ועיין. וראיתי בדברי מע"כ שכתב אף דלהרבה פוסקים מקילין בלא קיום ובמקום עיגון פסקינן להקל כמבואר בסי' י"ז שם מ"מ יש לומר דוקא אם העדים החתומים ידועים לנו דשייך לא חציף איניש לזיופי אבל אם לא נודעו לנו החתומים ואפשר שלא יבוא לידי בירור אולי גם מדאורייתא צריך קיום ויפה כתב וכבר קדמו בחקירה זו הפנ"י בכתובות דף כ"ח דאפשר בלא נודעו העדים כלל דלא הוי מלתא דעבידא לגלוי' צריך קיום מה"ת ונדחק בהא דאמרינן בגיטין הבאים מח"ל דהאמינו השליח משום דקיום שטרות דרבנן והנה הרמב"ם ע"ז מהל' גירושין כתב בא הבעל וטען מזויף וערער עליו אם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר וכתב הת"מ שם דרמב"ם סובר דאם טוען בר' וזיוף הוי קיום מה"ת ומכאן אין להוכיח דבר זה די"ל דוקא בלא נודעו העדים הוי קיום מה"ת אבל בעדים ידועים לא אלא דהב"ש סי' קמ"א ס"ק ע' הביא גם משאר מקומות בהרמב"ם דמוכח דסבר דטענת מזייף בברי הוי קיום מה"ת ושם לא כתב הרמב"ם דוקא בלא נודעו העדים וע"כ העלה דאזיל בשיטת הרבינו אביגדור כהן הובא ג"כ בש"ך סי' מ"ו דבטוען הלוה מזויף הוי קיום מה"ת ואדרבה מדברי הרמב"ם מוכח איפכא מדכתב בלא נודעו העדים בפ"ז דתצא דוקא בטוען הבעל ברי אבל בלא טענה לא חיישינן לזיוף משמע דאף בלא נודעו העדים לא צריך קיום מה"ת והא דנקט הרמב"ם כאן בלא נודעו העדים י"ל דרבותא קמ"ל דאף בא"י דשכיחי שיירות ובוודאי ידועים העדים יותר מחו"ל ובלא ידעו העדים הו״א דאף בלא טענת מזויף יהי' צריך קיום מה"ת קמ"ל דאף בא"י ולא נודעו דהוי ריעותא דמסתמא מזויף כיון דלא נידעו עדים כלל מה דלא שכיח בא"י מ"מ דוקא בטוען ברי הוי קיום מה"ת ולא בטענת שמא וצ"ל אע"ג דבאמת לא שייך כה"ג מילתא דעבידי' לגלוי' מ"מ לא חציף איניש לזייף דמעשה מתועב ומכוער כזה לזייף שמות אחרים לא עבדי אינשי כמו דמצינו דיבורי קאמרי מעשה לא עבדי וכן משמעות לשין הרשב"ם בבא בתרא ק"ע ע"א שכתב ואפילו אם הי' זה מערער לא כתבתיו מ"מ לא הי' לחשוד את הלוקח בכך ולא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים משמע משום דמעשה בעצמותה מעשה מתועב ולא משום עבידא לגלו' וכן רש"י רפ"ק דגיטין כתב רק סתם דלא חציף איניש לזיופא ולא יהיב טעמא משום משום דעבידא לגלוי' וכן משמע מסתימת הפוסקים, אבל מ"מ להכריע בין הפוסקים יש לומר דהא כמה פוסקים סברו דאף בטענת ברי לחוד הוי קיום מה"ת אף דלא פסקינן כן מ"מ בלא נודעו העדים דלא מבואר בהיפך יש לומר בטענת ברי צריך קיום מה"ת לכ"ע בהא נחתינן בנידן דידן אף דלא ידוע לנו העדים יש מקום להקל לרוב שיטות ראשונים דמקילין בעדות אשה ואוקמי' אדאורייתא דלא צריך קיום כלל. ומדברי הרמב"ן ורוב ראשונים דמהני במצא כתוב בשטר בלא קיום מוכח דגם בכה"ג לא צריך קיום מה"ת אף שלא נמצא השטר ביד אחד רק נמצא בשוק נמי מה"ת לא צריך קיום ועיין בש"ך סי' מ"ו ס"ק ט' דפשיטא ליה דבנמצא כתב בשוק דאין ביד שום אדם לא שייך לא חציף איניש לזיופי דהא לא ידעינן מי הוא הבעל דבר וצריך קיום מה"ת והיינו הך דירושלמי דמצאו כתוב בשטר דאף מ״ד דמשיאין את אשתו לא מתיר רק משום עגונא יע"ש, ומשמע מדברי הש״ך בכה"ג צריך קיום מה"ת ומה"ט ג"כ לא התירו רק משום עגינא אבל בלאו הכי יש לפסול את השטר, ובאמת כבר כתבנו דבלא"ה צריך טעמא דעגונא כמ"ש הר"ן משום דאיירי בכותב לזכרון דוקא והוי מפי כתבם לולי דבעגונא הקילו וגם מוכח מדברי הרמב"ן דלא צריך קיום משום דמה"ת כמו שנחקרו משמע אף במצא כתב בשוק נמי לא צריך קיום מה"ת דלא כש"ך וע"כ צ"ל כמו שכתבתי דלא משום דהוי' מלתא דעבידא לגלוי' אמרינן לא חציף לזיופי רק משום דאין אדם חציף לעשות מעשה מתועב ועול כזה לזייף שטרות וליכא חילוק בין השטר ביד הבעל דבר או לא כמ"ש וא"ש ועיין והנה לפי דברי הרמב"ן יש להכשיר דוקא בשטר שחותמים עליו עדים או עכ"פ ע"א כמ״ש הרשב"א דגם בע"א בכתב יש להכשיר דהא באמת יש לחשש זיופי לרמב"ן וצ"ל אע"ג דכל אחד ואחד נאמן לעדות ואף האשה נאמן מת בעלה וע"כ אין החשש רק מפני הצרות דחשידי לקלקלה ובשטר שנמצא וחתום ע"א דידעינן דלאו מחמש צרות היא לא צריך קיום דלא חשידי לזיופי אף דלא האמינו מת בעלה אע״ג דהוי עבידא לגלוי' מ"מ חזקה דלא חציף עדיף כמ"ש דלאו מטעמא דעבידא לגלוי' הוא אבל במצא כתוב בשטר בלא חתימה כלל רק מת פלוני בן פלוני בוודאי יש חשש צרות דהא לא זייפי כלל רק המה בעצמם כתבו השטר וזה טעם של הרבינו ירוחם הובא בב"מ דוקא בחתום ע"א כשר אבל בירושלמי לפנינו ליתא הגירסא כתוב וחתום רק כתוב לחוד וכן ברמב"ם ובש"ע לא נקטו חתום רק מצא כתוב בשטר משמע אף בלא חתימה כלל דבזה וודאי