שבט סופר חלק ב שכג

הוכחנו, ומשום קנסא חששו חכמי' שמא יאמרו מחזיר גרושתו, ולפי מה שהוכיח הרא"ש מסוגי' זו וכן כ' הריטב"א ג"כ לפי שיטת הרי״ף דמ"מ צריכי אנו לעשות סניף לטעמא דשמא יאמרו גרש זה ונשא זה ע"כ מוכח דלא כמו המהרש"ל דבתרי עדים יש קלא ולא שייך חשש כלל דשמא יאמרו דא"כ לפי האמת למה גזרו בשני עדים ומשום קנס לחוד לא הצריכו גט וע"כ גם בשני עדים יש חשש ומוכרחי' דברי מהרש"א וע״י. ופה תהי' שביתת קולמסי כעת מפני טרדות שונות, ומעלתו נ"י ימחול לשום עין עיונו על דברי אלי, והנני ידידו דש"ת טרוד מאוד. פה פ"ב מש"ק פרשת יתרו תרל"ד לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל תשובה יד שלום וברכה לכבוד הרב המופלג בהפלגת הכמים חו"ב בע"פ כש"ת מו"ה דוד לעווין נ"י רב דק"ק אילאווא יע"א אחדש"ה יקרתו קבלתי ע"ד עגונא אחת שנשארה בלא בעלה והיא יושבת גלמודה כמה שנים ועכשיו באה לפניו שרוצית להנסבא לאיש ושאל ודרש מע"כ אם אינה זקוקה ליבם ואמרה שלא נשארו לבעלה הנעדר אחים כי אח שלו הי' בין הצבא המלחמה בשנת 1848 למספרם ומאז ועד עתה לא נשמע ממנו מאומה ודבר זה מפורסם בעירו ולאחר שחקר ודרש עוד יותר כראוי בא לידו גביות עדות מכפר בעצקא ותורף הכתב: בא אלי הבחור דוד בן קלמן שלעזינגער מבאלעשא לחקור אחר איש שנפל במלחמה בשנת 1848 למספרם כדי להתיר זקוקה ובאמת אמרו לפניו ב' אנשים כשירים ונאמנים כ"ה שלמה מסטרייכער ור' דוד ליב וויינשטיין זקנים שיודעים בבירור שהבחור יוסף פריינד בן המנוח יעקב פריינד נפל במלחמה ואיש ר' חיים אחיו לבדו נשאר לאמו רק שתי אחיות הי' להם ואשת ר' חיים רוצה כעת להנשא לאיש והעדים מעידים בבירור כי בא בעת הזאת כתב שמת לכן נתתי לו זאת לעדות ולראיי' הכ"ד באמת ובשולי היריעה בא קיום מהדיין דק"ק ע"ח ע"ז ומעלתו מצדד למצוא היתר ומפלפל בענין מצא כתב בשטר ע"כ ארחיב הדיבור לבאר מקור ומוצא הדבר הרי"ף שלהי יבמות מייתי הירושלמי מצא כתוב וחתום בשטר פלוני מת פליגו ר' ירמי' ור' בון והביא מתניתא דמסייע להדין ולהדין ולא הכריע הרי"ף במקומו ביבמות וכתבו הרבה ראשונים דסמך עצמו על הא דמביא במי שאחזו בגיטין דבאשת אשה הקילו משום עגונא אבל בשאר עדיות לא משום מפיהם ולא מפי כתבם, ולשון הירושלמי משמע דאיירי בשטר גמור שחתמו עליו עדים דהא הביא יפה כח העדים מכח השטר ויפה כח השטר מכח העדים וגם לשון וחתמו משמע דאף בשטר גמור שחתמו עליו שני עדים פליגי ובהשקפה ראשונה צ"ל לפי שיטת ר"ת דהא דממעטינן מפי כתבם היינו דוקא באלם דאינו ראוי' להגיד אבל עדים שזוכרים עדותם ושולחים עדות לב"ד לא עיין בתוס' כתובות דף כ' ובכמה מקומות וא"כ מאי טעמא דירושלמי דהא ר' בון פוסל לגמרי העדות אף בעדות אשה וגם ר' ירמי' דמכשיר היינו משום דעכשיו משיאין גם מפי עד אחד ועד מפי עד ומשו"ה ג"כ ע"י כתב אבל מה"ת לא מהני והא כל השטרות כשרים דאמרינן כמי שנחקרו עדותם בב"ד משום דבאותו שעה שחתמו הי' ראוים להגיד והי' זוכרים העדות ומירושלמי משמע דהכל מודים דהוי מפי כתבם וע"כ מוכרחים דברי הר"ן בכתובות שם שמפרש הא דירושלמי בכותב לזכרון דוקא ולא בכותב לעדות ודייק מלשון מצא כתוב בשטר ולר"ת בלא"ה מוכרח וכן כתב ג"כ בהגהות מרדכי בשטר זכרון איירי וכה"ג גם לר"ת לא מהני בלא זוכרים העדות עוד כמבואר בתוס' כתובות שם ועיין ברמב"ן במלחמות ביבמות שמתרץ ג"כ דברי הירושלמי לשיטת הרי"ף דהכל תלי' אם השטר עוד ביד העדים או ביד המלוה אבל הא דמצא כתוב בשטר אע"ג דהוא ביד אשה מ"מ לא נכתב למסור ליד האשה ולא ניתן לכתוב כלל דהא יכולין לומר לאשה גופא דמת בעלה והיא נאמנת ולכן הוי מפי כתבה. וראיתי בחדושי הר"ן גיטין שכתב האי דתוספתא משבשתא היא דהא *)אולי צ"ל אלמנה. מברייתא דגיטין דאוקמינן בעדות אשה משמע דמהני מפי כתבם בעדות אשה וקשי' לר' בון דסבר דלא מהני ולכאורה י"ל לפי מה שהקשה בפנ"י גיטין לרש"י ולכמה שיטות דבשטר לא שייך מפי כתבם מאי מקשה מברייתא דלמא איירי באלם שחתם בשטר ובודקין אח"כ על עדותם ומתרץ לפי מה דמשמע מרב דכתב עדיף ואפילו בדיקה אינו צריך בכתב וכמו שהעלה הכ"מ בשיטות הרמב"ם א"כ א"א לאוקמי הברייתא בכתב דא"כ למה לי בדיקה וא"כ לפי האמת דלא קיימ"ל כרב דכתב עדיף י"ל באמת דבעי בדיקה ג"כ בכתב ואוקמינן הברייתא בשטרות דלא שייך מפי כתבם אלא דברי הפנ״י לא נהירין דהא הברייתא על המתניתן קאי במי שנשתק והרכין בראשו ולא נזכר כתב כלל ועל זה קאמר הברייתא כשם שבודקין לגיטין כך בודקין לעדיות ודומי' דמתניתן וכתב מאן דכר שמי' ומוכח דמהני מפי כתבם בעדות אשה אלא די"ל עוד לפי מה שהעיר הפנ"י עוד שם מאי מקשה אדרב מהא דאם לא יגיד פרט לאלם דהא פליגו רשב"ג ורבנן כדמסיק אח"כ ודלמא הברייתא כרבנן או לפי מה דמסיק דגם רשב"ג לא קאמר רק בפיקח ונתחרש אבל בחרש מעיקרא מודה וא"כ דלמא ממעט מאם לא יגיד בחרש מעיקרא ותירוץ דלא הוי ידע עוד מהפלוגת' דרבנן ורשב"ג וא"כ הא דמקשה מברייתא דכשם שבודקין הוא דוקא לפי מה דמשני לרב דממעטינן מפיהם ולא מפי כתבם (אבל אי ממעטינן מלא יגיד לחוד לא קשה מברייתא בלא"ה כמ"ש בתוס' בד"ה אמר רב זירא ובד"ה קתני מיהת עדיות) וי"ל דבאמת רב בון סבר כך דבריית' לא יגיד אתי' כרבנן ובריית' דכשם שבודקין כרשב"ג וממילא לא מוכח דגם לרבנן דממעטי מאם לא יגיד עדות בכתב מהני בעדות אשה דברייתא כרשב"ג אתי' אבל ר' בון כהלכתא כרבנן ועיין. וראיתי בעצי ארזים שתמה דאי הירושלמי בכותב לזכרון איירי א"כ אמאי אין צריך קיום כמו שסברו רוב מראשונים וכן פשט משמעות לשון הירושלמי כרמב"ן וטעמא משום דמדאוריית' כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא החמירו רבנן בעדות נשים על דאוריית' אדרבא הקילו טובא דהא בכותב לזכרון לא הוי כמ' שנחקרה עדותן בב"ד דמה"ט הוי מפי כתבם כמ"ש בכתובות ולצטרך נמי קיום ונדחק שם ליתן טעם אחר והוא אזיל לשיטת הש"ך ח"מ סי' מ"ו שהעלה בכתב יד הלוה צריך קיום בפניו דוקא משום דצריך קיום מה"ת משום דלא שייך כמי שנחקרה עדותן בב"ד בכתב יד הלוה רק בעדים יע"ש, ובקצה"ח ראיתי שהאריך בדברי הש"ך להשיבו בטוב טעם ודעת דחשש זיוף לא תלוי' בזה רק בחזקה דלא חציף איניש לזיופי משום דהוא מלתא דעבידא לגלוי' ומה לי לזיוף עדים או כתב יד הלוה והביא מדברי מהרי"ק דאף לרמב"ם דלא אמרינן בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד מה"ת וכל שטר כשר רק מדברי סופרים אבל מ"מ לענין חשש זיוף אמרינן גם מה"ת כמי שנחקרו דלא חציף אינש לזיופי וזה דאמר ר"ל דעדים החתומים כמי שנחקרו עדותם ולא צריך רק קיום מדרבנן, והנוב"י קמא סי' ל"ג בסופו מתרץ כן דברי הרמב"ם ולא ראה שכבר קדמו מהרי"ק בזה וממילא גם בכותב לזכרון אף דלא הוי כמי שנחקרו עדותם בב"ד לענין מפי כתבם מ"מ לענין זיוף אמרינן דלא חציף לזייף וכמו דאמרינן לרמב"ם דסבר אף בשטר גמור דהוי מפי כתבם מ"מ לענין זיוף מה"ת כמי שנחקרו דמי וכן העליתי ג"כ מדנפשאי ולא סתרי אהדדי דברי הר"ן דכתב הא דירושלמי בכותב לזכרון ופסק כרמב"ן דלא צריך קיום ועיין. ועוד כתב בחידושי ר"ן די"ל דלא קשה לר' בון משום דאיירי במצא כתוב משא"כ בגיטין דמכוין להעיד וב"ש י"ז ס"ק כ"ז הקשה דלר״ן דלזכרון איירי הא דירושלמי א"כ האיך נפשוט מגיטין הא שם לעדות איירי וזה כדברי חידושי הר"ן אלא דיפה כתב בב"מ וכן בעצי ערזים דלא קשה כלום דהא כל הריעותא דכתב לזכרון משום דלא מקרי שטר והוי מפי כתבם אבל כיון דמוכח בעדות אשה גם באלם כשר כ״ש כותב לזכרון, וגם בלחם משנה פ"ג מהל' גירושין הרגיש בחילוק זה ומתרץ דברי ה"ה שכתב שכן משמע בפ' מי שאחזו בהלכות דהא מפורש כן אלא דהוא אתי מטעם אחר לחלק בין מצא כתוב די"ל דמשטה משא"כ במתכוין להעיד, וי"ל דגם כוונת חדושי הר"ן כן ולא משום דלזכרון הוי' מפי כתבם דמשום זה לא יהי' חילוק בין מתכוין להעיד באלם אי לא אלא משום א