שבט סופר חלק ב שכב

לא נאסרת לבעלה הראשון ופסקו שמואל ורב כר' יוסי לענין זה שאינה נאסרת על בעלה בלי גט והא דמקשה עוד שם בתוס' ר"ע איגר דלמא גם ר' יוסי סבר דלא צריך גט כלל רק הטעם משום דפוסל ע״י אחרים נפסל גם על עצמו. מכל הראשונים נראה דל״ס כלל שזה יהי' טעמא ד' יוסי דכולם טרחו למצוא טעמא דר' יוסי אליבא דר' אמי וכתבו או משום דיבוא גיסו ברישא וסברו שמתה אשתו כמש"כ רש"י בד"ה דלמא אדר' אמי או משום דאתי לאחלופי בשאר אשת איש וכ"כ היש"ש דשמואל היכיחו דע"כ ר' יוסי בגט איירי דלא ס"ל לשמואל לומר מגו שפוסל ע"י אחרים בלי טעמא ורק משום גט ומשום אחות גרושתו וכן הא דקאמר הש"ס צ״ד ע"ב ולא אמרינן מתוך וכו' הוא נמי מהאי טעמא דגט דבה"א זו היה דעת המקשן דאפי' בנשואה מצריך ר"ע גט וכן פירשו הראשורם ז״ל. וראיתי בריטב"א שכ' ומפרש הא דקאמר ר' יוסי כל שאינו פוסל ע"י אחרים לר' יצחק נפחא הוא דווקא שאינו פוסל ע"י גט אבל מ"מ משום קנסא אסורה לבעלה כת"ק ומביא פי' רש"י שכ' לר' יוסי מותרת לבעלה וכ' ואינו מחוור ולדידי' דלא דייק מדברי ר"י ובאמת אסורה גם לר"י קשה מנ"ל לשמואל אל לחלוק על תנא קמא ור"י דתרווייהו סברי שנאסרו לבעלה משום קנסא ועיין. והנה רציתי לומר וליישב דברי פירוש המשניות להרמב"ם אשר כבר תמהו עליו הראשונים שכ' ומפרש דברי ר' יוסי שגם הת"ק מודה שצריך ליתן גט ואפ"ה אינה נאסרת אשתו משום אחות גרושתו ור"י סבר כיון שצריכה גט ממילא נאסרת נמי משום אחות גרושתו עיי"ש. וי"ל שהרמב״ם נדחק לפרש כך משום דקשה קושי' היש"ש מנ"ל לשמואל דר' יוסי פליג את"ק בזה שאשה נמי מותרת בלא גט ואינה נאסרת משום קנסא כיון שכבר מצינו שת"ק סבר כן ומנ"ל לעשות פלוגתא בין ת"ק ו' יוסי מה שלא נאמר מפורש וי"ל רק לענין גט פליגי ולא בתרתי וע"כ מפרש הרמב"ם דברי ת"ק נמי בגט, שגם הת"ק סבר דאין לאסור משום קנסא לחוד ורק היכא דצריכה גט משום שמא אמרו ומ"מ אין אשתו נאסרת משום אחות גרושתי כיון שגם אשתו קיימת ואין לחוש משום שמא יאמרו ורק משום אחלופי בא"א דעלמא ור"י סבר שזה מחזי כחיכא בגזירת חכמים כמ"ש הרמב"ם בחי' יבמות ועיין והרמ"א ס' קנ"ט סעי' ד' פסק דנתיבמה בטעות בנשואה מותרת לבטלה ואינה צריכה גט מהיבם ובבד"ה על הטור כ' שזה תלי' אם עיקר האיסור הוא בא"א שהעידו שמת בעלה משום שמא יאמרו או משום קנסא לחוד נמי נאסרת, ובב"ש סי' ט"ו האריך שתלי' בשיטת הרי"ף ורא"ש אי גרסינן אלא בנשואה דטב״ה איסורא קנסוה דף פ"ט ע"א ומשמע שסבר מטעם הראשון שמא יאמרו גירש זה וכו' או כשיטת הרא"ש דעיקר החשש משמע שיאמרו ולא חששו רק בנשואה דעבדי איסורא עי"ש וחילק על דינו של הרמ"א להחמיר ביבמה נשואה שנאסרה לבעלה משום קנסא. ולפענ"ד יש לקיים דברי הרמ"א שע"כ מוכח שגם הרי"ף סבר דלא נאסרת משום קנסא לחוד וצריכה גט רק משום שמא יאמרו דכבר הקשה הרא"ש שם על הרי"ף מסוגי' זו דמשמע באשת גיסו נשואה או באשת אחיו דל"ש שמא יאמרו אינה צריכה גט דאל"ה אסורה נמי משום אחות גרושתו, ומצאתי בריטב"א שהקשה קושי' זו לשיטת הסוברים שצריכה גט משום קנסא כדי לברר איסורא של הראשון ותי' אע"ג שאין זה עיקר הטעם להצריכה גט משום שמא יאמרו אבל מ"מ סניף הוא קצת לקנסה להצריכה גט אבל הכא דל"ש כלל לא צריכה גט אע"ג דעיקר הטעם הוא משום לברר איסורא של ראשון ולא פליגו רק איזהו עיקר הטעם, ולפ"ז גם לשיטת הרי"ף הוי נמי הטעם משום שמא אמרו ולא משום קנסא לחוד דהא חזינן היכא דל"ש טעם זה לא צריכה גט, וא"כ גם לשיטת הרי"ף אינה מוכח שאסורה לבעלה ביבמה שנתיבמה בטעות וא"א לומר שהרי"ף ל"ל החשש כלל משום שמא יאמרו דא"כ קשה מסוגי' דכאן כקושי' הרא"ש ושפיר כ' הרמ"א דמותר שם לבעלה וע״י אלא באמת במה שכ' הב"ש שדין זה תלי' בפלוגת' הרי"ף ודא"ש המהתי ע"ז די"ל שבזה לא פליגו כלל אי נאסרת על בעלה משום קנסא לחוד, וי"ל שגם הרא"ש מודה לזה דנאסרה על בעלה ורק הא דצריכה גט ג"כ מבעלה השני בזה פליגו שהרי"ף סבר שעיקר הטעם משום קנסא לחוד כדי לברר האיסור של הראשון כאשר הוא בירושלמי, והרא"ש סבר משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה אבל לענין איסור לבעלה לא קמיירי ותרווייהו מודי' וכן משמע פשטות הש"ס יבמות פ"ח ע"ב דלא מקשי רק על גט משני אבל שאסורה לראשון ניחא להמקשן משום קנסא. ומצאתי אחרי רואי בס' בית מאיר ס' קנ"ט ס"ד שכבר הרגיש בזה עיי"ש והנה בבד"ה וכן הב"ש כ' מרי"ף והרמב"ם שלא כ' בפירוש באשת אחיו הנשואה שנתיבמה בטעות שמותרת לבעלה משמע שסבר דבאמת אסורה לבעלה משום קנסא דלא כרב ושמואל, ואף שיש לדייק כן מדברי הרי"ף אבל בדברי הרמב"ם א"א לומר כן דהרמב"ם כ' בפ' י' מה' גרושין דהטעם דנאסרה על שניהם אע"פ שנבעלה בשגגה משום שמא יאמרו גירש זה וכו' ומחזיר גרושתי ועיי' במל"מ שם שמדייק מדברי הרמב"ם דל"ל טעמא דקנסא לבעל הראשון ועיקר טעם שנאסרת משום גזירה דמחזיר גרושתו וא"כ היכא דל"ש גזירה זו כמו באשה נשואה שנתייבמה בטעות מותרת נמי לבעלה ומוכח להיפך מדברי הרמב"ם ומדברי רב ושמואל היה הרמב"ם מדייק דינו דע"כ עיקר הטעם הוא רק משום גזירה ולא משום קנס, ולפי דברי הרמב"ם בפי' המשניות גם לת"ק אינו מוכח דנאסרת על בעלה הראשון משום קנסא לחוד ויש ראי' מוכרח' מדברי הרמב"ם לדברי רמ"א שגם לבעלה מותרת, ולפי דברי מל"מ שם היה מקום לחלק לדברי הרמב"ם בין נשאת בע"א או בשני עדים דבעד אחד שייך קנס גם לראשון ומצד הדין אסורה דלא הוי אנוסה כ"כ, אבל באמת מרב ושמואל מוכח שמתירי' אפי' בעד א' וכן הוכיח בריטב"א דאי בב' עדים אפי' באשת איש דעלמא מתיר רב לעיל דף צ"א ע"ב דהלכתא כמתני' דיש חילוק בין נשאת ברשות ב"ד או שלא ברשות וא"כ גם לדידן דפסקינן כרב ושמואל אין לחלק בין עד א' לב' עדים ובתרווייהו לא אסורה משום קנסא לחוד ועיי'. וראיתי בלח"מ הלכה ו' שכ' דהרמב"ם ל"ל כמסקנא דסוגי' דבנשואה משום קנסא דעבדי איסור' צריכה גט ובארוסה דלא עבדי איסורא לא קנסוה דא"כ לא צריך הרמב"ם ליתן הטעם בארוסה משום דאמרו תנאי הי' בקידושי' עיי"ש וכן הסכים עמו במל"מ הלכה ד' ולא הבנתי דבריהם דהא כבר הקשה תוס' שם ד״ה א"ה סיפא נמי וכו' דלמה לא מקשה מסיפא דמתני' ותירצו דבאמת ה"א שצריכה גט, ועיי' במהרש"א שכ' לפי האמת ניחא דלא קנסו רק היכי דעבדה איסורא ובשני עדים ליכא איסורא דמאי הוי לה למעבד, ובמהרש"ל תי' דבשני עדים ליכא חשש כלל דאית להו קלא שיאמרו שנשאת משום דאמרו מת בעלה ולא משום גרש זה ונשא זה וא"כ א"א לקיים זה התירוץ מש"כ הלח"מ דלפי האמת דפסקינן כר"ע דתלי' תנאי בקידושי' ולא בכשואי' לא צריכי' עוד לתי' משום דעבדה איסורא וכקושי' תוס' שם דא"כ לפי תי' מהרש"א דגם בשני עדים יש חשש קשה למשנה דמותרת בשני עדים דתיאסר משום שמא יאמרו דהא השתא מדינא נאסרת וע"כ צריך לומר כמסקני' הש"ס דלא קנסו רק היכא דעבדי איסורא, וגם לפי האמת לא נאסרת בשני עדים רק משום קנסא דעבדא איסור' כדמשמע דאמרו מאי הוי לה למיעבד, וכן כ' הרשב"א דסוגי' כאן דגם בשני עדים הוי רק משוה קנסא, ולפי תי' מהרש"א צריכי' אנו לדחוק בקושי' תוס' דלא מקשה תוס' רק שלא קשה ממתני' דאמרי לה מת בעליך ונתקדשה אבל עדיין היה יכול להקשות ממתני' דכאן דנשאת שלא ברשות דמותרת, ולפי דברי מהרש"ל דבשני עדים בלא"ה אין חשש משום דבשני עדים קלא אית להו ויודעים הכל שנשאת בטעות, וא"כ קשה לפי האמת למה אסורה בשני עדים דהא בב' עדים לא יאמרו כלל גירש זה וכו' וע"כ צ"ל דגזרו בשני עדים משום קנסא דעבדי איסורא ומוכרחי' אנו ע"כ לתי' הש"ס לחלק בין נשוא' לארוס' משום דעבד' איסורא, והא דכ' הרמב"ם הטעם בארוסה משום דיאמרו דנתקדשה בקדושי טעוה י"ל דאי לאו שיאמרו ויתלו בקידושי טעות אפי' בלא עבד' איסורא נמי היתה אסורה לבעלה משום חשש שיאמרו דמחזיר גרושתו כדמצינו בכמה מקומות שחששו לזה ורק משום שיאמרו קדושי טעות מותרת לבעלה אבל מ"מ בנשוא' צריכי' לנועמא דעבד' איסור' כאשר