שבט סופר חלק ב שיט

מהני אמתלא אבל י"ל דוקא אמתלא מבוררת כמו אמתלא שנתנה האשה שאנו יכולי' לברר אמתלא שלה וראינו שהאמת אתה אבל שאר אמתלא י"ל דלא מהני, ע"כ במעשה דשמואל מהני אמתלא שהביא הירושלמי משום דלא עבדה מעשה, והבאתי ראי' לזה מדברי הרמב"ם פ״ט מהל' אישות הל' ל"א שכ' אמרה מקודשת אני וכו' ולאחר זמן עמדה וקדשה א"ע אם נתנה אמתלא לדברי' וכו' וראינו בדברי' ממש הרי זו מותרת לשני, וכן האשה שבאת ואמרה א"א אני וכו' אם נתנה אמתלא לדברי' ויש בדברי' ממש הרי זו נאמנת. ודוק בדברי הרמב"ם שמתחלה כ' וראינו שיש בו ממש ואח״כ כאשר כ' דין אשה שבאת וכו' כ' רק ויש בדברי' ממש ולא כ' וראינו בדברי' ממש ושינה לשונו והלא דבר הוא, ולפ"מ שכתבנו א"ש בדיוק היכי שכבר עשתה מעשה על דיבורה ונתקדשה וחזרה ונתנה אמתלא צריך דוקא אמתלא שיכולין אנו לברר שהאמת אתה כאשר הי' במעשה האשה שראינו אנשים שאינם מהיגנים והיינו דנקט וראינו בדברי' ממש שגם אני רואין, אבל בדין הב' כתב רק ויש בדברי' ממש היינו לאפיקי אם אמר' מצחק הייתי כמ"ש בהל' א"ב אבל לא צריך שגם אנו רואין. וא"ש ג"כ הא דכבר הרגיש הה"מ שכתב כבר מבואר בסמוך ופשוט הוא אבל לפי דברינו הדינים חלוקים עי"ש. ועוד י"ל ולחלק בין אם כבר נתקדשה לפמ"ש תוס' קידושין דף ע"ט ע"א ד״ה קידשה אביה וכו' דאם ממ"נ היא מקודשת ליכא חזקת פנוי' דהא ממ"נ א"א היא ומשו"ה לא פליג שמואל רק בקדשה היא עצמה ג"כ יע"ש וא"כ י"ל דוקא אם נתקדשה אח"כ דל"ל חזקת פנוי' ממ"נ דמסייע לאמתלא שלה ומש"ה צריכא דוקא לאמתלא מבוררת משא"כ אם אמרה פנוי' אני ועדיין לא נתקדשה דמסייע לה חזקת פנוי' לא צריכה אמתלא מבוררת משום דמסייע לה חזקת פנוי' ג"כ, ומשו"ה מחלק הרמב"ם בין שני הדינים וק"ל, וזה שרצה הברייתא לאשמועינן במה שהביא המעשה דגם כה"ג מהני אמתלא וצריך מבוררת. ועוד לפ"מ שראיתי בחכם צבי סי' מ"ד שהביא בשם השואל שרצה לחלק הא דמהני אמתלא דוקא אם מעצמה באתה ופתחה בקלקלה משא"כ אם ע"י תביעה מאחר אמרה והיתה מוכרחת לומר ל"מ אמתלא, והח"צ מדחה זה דמאן לימא לן דהא דא"א הייתי לאו ע"פ ב"ד הוא ועוד ממעשה דירושלמי שמואל בעי לאזדקוקי לאתתי' הרי היתה מוכרחת לומר טמאה או טהורה ואפ"ה מהני אמתלא וכ' שי"ל באמת שזה הי' הספק אי מועיל אמתלא אבל להלכה מהני גם בזו אמתלא, ולפי דעתי הי' יכול ג"כ להביא ראי' מהמעשה דברייתא שג"כ לא מעצמה באת ואמרה שרצו בני אדם לקדשה והיתה ג"כ מוכרחת לומר מקודשת אני ואפ"ה מהני אמתלא אלא שבאמת י"ל כה"ג מהני דוקא אמתלא מבוררת כמו אמתלא שאמרה משא"כ אמתלא שאינו מבוררת וכן הי' סברת הרמב"ם ומשו"ה לא הביא אמתלא אחרת בהלכ' א"ב רק באחותו או אמו בבית והרמב"ם כ' שם הי' בעלה תבעה וכו' וצ"ל שהי' לרמב"ם גרסא אחרת בירושלמי וכן הביא בש"מ שם בשם כמה גאונים שהביא המעשה באופן אחר וא"כ י"ל שהרמב"ם איירי תחילה שאמר' מקודשת אני ע"י טענת אחרים ומשו"ה כ' וראינו שיש בדבריה ממש, אבל בדין השני איירי שבאת מעצמה ומשו"ה כ' רק ויש בדברי' ממש ופוק חזי שמדויק בדברי הרמב"ם שלא כ' בדין הראשון רק אמרה מקודשת אני וכו' ובדין השני כ' וכן האשה שבאת ואמרה א"א אני, ושינה לשונו שמתחלה לא כ' שבאת ואח"כ כ' שבאת ואמרה ולא נקט וכן אמר' א"א אני רק מוסיף ג"כ תיבת שבאת אלא הוא הדבר אשר דברתי בדין השני איירי שבאת מעצמה ולא ע"י טענה מאחרים ומשו"ה לא צריך אמתלא מבוררת ועיין. ולולי דברי ה"ה שכ' שהרמב"ם הביא המעשה של הבריית' בדין הראשון הייתי אומר דהרמב"ם קאי ג"כ בע"א שאמר מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת וע"ז כ' אם אמרה מקודשת ומסייע' לעד ואח"כ חזרה ונתנה אמתלא נאמנת וכה"ג שגם ע"א מסייע לה בודאי צריכה אמתלא מבוררת דוקא, וכן משמע מדברי הרמב"ם שהביאו באותו הלכה דאיירי בע"א ולפמ"ש הלחם משנה שם נמי יש ליישב קצת ועיין ועוד רגע אדבר מ"ש מאז על תשובת הרמ"א שמתמה על הא דאמר רב יהדא הוחזקה נדה בשכונותי' בעלה לוק עלי' משום נדה ולא אמר שהיא לוקה, ומפלפל הרמ"א בתשובה אם דוקא בעלה ולא היא או דהוא רבותא דאפי' בעלה לוקה יע"ש ועיין בט"ז קפ"ה ונ"ל דהרמב"ן והרשב"א הביאו מהא דרב יהודא רא' דלא מהני אמתלא במעשה מדבעלה לוקה עלי' משום נדה והראי' לפמ"ש האחרונים די"ל דאף בדלא נתנה אמתלא לבסוף מ"מ הוי התראת ספק דלמא תתן אמתלא אלא ודאי דלא מהני אמתלא על מעשה ותוס' כתובות דף ל"ב ע"א בד"ה ניתרי בהו וכו' כ' דלא הוי התראת ספק גבי עדים זוממין משום דהמותרין יודעין שמעידין שקר ודוקא היכא דהוי ספק גם למותרה כמו אל תיתיר דיש שהות ביום יע"ש ולפ"ז אי הוי נקט דהיא לוקה עלי' לא הי' מוכח ג"כ דלא מהני אמתלא לאחר מעשה די"ל בדלא נתנה אמתלא ואשמעינן דלא הוי התראת ספק דהא ידעה בעצמה בשעת התראה אי יש לה אמתלא ומשו"ה נקט בעלה לוקה עלי' דרצה לאשמעינן ג"כ דלא מהני אמתלא כה"ג וזה מוכח רק מבעלה והקצרתי ונכון הוא, וצריך אני לרצי כי טרוד אני וגם זה כתבתי בסירוגין צלח ורכב ע"ד אמת כחפץ רבך חפץ בהצלחתך פה מש"ק לס' בא תרל"ח לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל תשובה יב לכבוד הרב המאו״הג המאו"הג חו"ב בע"פ ז"ר כש"ת מו"ה אבא חיי' הירש דיין ומורה בקהל מערעד יע"א ראיתי דבריו בשולי המכתב שמעורר על הא דהביא הרי"ף בפ"ב דכתובות בסוגי' דאמתלא הא דשמואל לא עביד עובדא בדנפשי' עיין בר"ן שם ובב"י קפ"ה כתב דקמ"ל בזה דמי שרצה להחמיר שלא לסמוך על אמתלא לא חומרא של שטות הוא אלא אדרבה מדות חסידות הוא להחמיר כמו דעביד שמואל ומשו"ה הביא הרי"ף הא דשמואל אע"ג דהלכתא כרב באיסורא וגם שמואל י"ל דהורה לאחרים כרב רק החמיר על עצמו ותמה מעלתו איך הי' יכול שמואל להחמיר על עצמו דהא משועבד לה מדאוריית' בימי עונה של ת"ח ולא יכול מה"ת למנוע ממנה עונתה ורצה לתרץ עם דברי אבא בכ"ס יו"ד סי' פ"ז ועדיין צ"ע לדינא ועל גוף תמיהתו למה רשאי להחמיר הא משועבד לה מה"ת י"ל כיון שהיא גרמה לעצמה ע"פ דיבורה באומרת טמאה אע"ג דעכשיו חוזרת ונותנת אמתלא לדבריה מפני מה אמרה כך ונאמנת מ"מ כיון דעכ"פ צריכין לדון על אמתלא שלה אם יש בו ממש רשאי להחמיר על עצמו לבטל העונה דלאו על דעתה דהכי שיעבוד נפשי' וראיתי בשו"ת קדוש זקני ח"ס א"ע ח"ר סי' ע"ח דמוסיף על דברי הב"י שכתב דמדת חסידות הוא שלא להאמין פירוש אפילו בזמן עונה הראוי לה אין בו איסור הפקעת עונה כצ"ל ולא יהיב טעמא דצריכין לפרש כן דברי הב"י בזמן עונה והפשוט דאי שלא בזמן הוא מאי מידת חסידות הוא אם מחמיר על עצמו שלא להאמין באמתלא אפילו אמרה מיד טהורה אני לא די שצריך לפרוש ממנה מתשמיש מצד מידת חסידות דהא אף למי שאינו חסיד ראו שלא בזמן עונה להרחיק מתשמיש כמבואר ברמב"ם ובש"ע דאפילו פגום ובורות נמי הוי ומי שממעט בתשמיש הרי זה משובח ע"כ פירש בח"ס דברי הב"י בזמן עונה שלה אלא דא"כ קשה למא צריך הב"י לומר דקמ"ל דמדת חסידות הוא להחמיר ולא של שטות דהא בפשוט י"ל דקמ"ל אע"ג דבזמן עונה שלה לא יכול להחמיר משום דמשועבד לה מה"ת מ"מ בנותנת אמתלא רשאי להחמיר אף בזמן עונה שלה וצ"ע מ"מ מוכח מדברי הח"ס דאפילו בזמן עונה יכול להחמיר ואפילו מדת חסידות הוא ג"כ להחמיר ולבטל מצות עונה מה"ת ועיין. וראיתי בכ"ס יו"ד פ"ז שעמד על המחקר אם בשעת וסתה דהוחזקה להיות רואה וטמאה אף אם וסתות דרבנן אי ג"כ נאמנת בנותנת אמתלא ורצה לפרש בזה מאי דבעי שמואל באמרה טמאה אני אי מועיל אמתלא היינו לאחר שעבר וסתה דעלולה לראות או אם הספק הוא אי צריכה אמתלא היינו שלא בשעת וסתה דבחזקת טהורה היא והוכיח שם מהא דשמואל דבעי לאזדקיקי לאתתי' דע"כ שלא בשעת וסתה הוא דאי בשעת