שבט סופר חלק ב שטו

דמחויב לקיים משום נדר עכ"ע לא מפסיד נמי אע"ג דיכול לחזור מ"מ אינו יכול משום נדר שעליו א"כ אין הפסד וחומרא במה שמתקנים לשונו ומפרשים דבריו כאלו אמר יקדשו ידיך דהא לא יכול לחזור מצד הנדר אלא דעדיין יש נפקותא לפי מה שסבר הלח"מ וב"ש בפשט דברי תוס' שכתבו דלאו בנזונת ממש היינו דכוונת תוס' כיון דנזונית בשעת ההקדש תו לא יכולה לומר א"ל וא"ע ועיין ג"כ בש"מ אלא דהפלאה תמה דהא גם הוא בעצמו יכול לחזור קודם שבא לעולם למה תהי' היא גרוע ממנו ולא תוכל לומר א"כ וא"ע עכ"פ קודם שבאו מעשה ידיה לעולם אע"ג דהוא אינו יכול לחזור משום נדר אבל מ"מ ההקדש עדיין אינו חל עד שבא לעולם א"כ היא שאין עליה נדר בודאי יכולה לחזור א"כ שפיר יש הפסד וחומרא אם מתקנים לשונו דהוי כאומר יקדשו ידיך דכה"ג גם היא לא יכולה לומר א"נ וא"ע כיון דגם הוא אינו יכול לחזור דההקדש חל מיד משא"כ בקדשו מע"י דהיא עכ"פ יכולה לחזור וניחא ליה בזה דתוכל לחזור משום רווח ביתה וכדומה ונ"ל דמה"ט באמת צריך ר"ל להקדים מתוך שיכול לכופה דבלא"ה אינו יכולה לומר א"נ וא"ע א"כ לא מפסיד מידי דהא היא לא תוכל לחזור בלא רשותו אלא אם גם הוא מרוצה וזה אינו יכול דהא הנדר עליו משא"כ אם יכולה לומר א"נ וא"ע בלי רשותו ורצונו ומה"ט א"ש הא דצריך להקדים מתוך שיכול לכופו מה"ט גם לדידן דלא אמרינן בערכו עלי אא"מ לבטלה מ"מ כה"ג דאינו הפסד ורק תיקון לשון י"ל דגם חכמים סברו כר"מ דא"א מוציא לדבריו לבטלה ומיושב שפיר הרמב"ם דכתב דיקדשו ידיך מהני אע"ג דתוכל לומר איני ניזונות וא"ע מ"מ כל זמן שאינה אומרת יכול להקדיש הידים וכיון דמקדיש הידים ממש ולא צריכין להא דמוציא דבריו לבטלה מהני ורק לומר אא"מ דבריו לבטלה צריך ר"מ להא דיכול לכופה והא דלא קאמר הרמב"ם דגם במע"י מהני משום דאא"מ דבריו לבטלה זה אינו דהא כיון דאנן פסקינן כר"ה דיכולה לומר א"נ וא"ע א"כ שפיר יש נפקותא בין אי אמרינן דנעשה כאומר יקדשו ידיך דאז לא יכולה לומר ובין מקדיש מעשה ידיה לכן לא אמרינן לדידן אא"מ לבטלה משא"כ במקדיש ידיה ממש גם ר"ל סבר דמהני בלא יכול לכופה או דיש לומר דסבר הרמב"ם דגם כה"ג לא אמרינן אא"מ דבריו לבטלה דהא צריך לומר דריה"ס מחילק בזה על ר"מ וסבר חולין והיינו ע"כ משום דסבר דגם כה"ג לא אמרינן אא"מ דבריו לבטלה והלכתא כריה"ס והוא דרך נכון ע"ד פלפול התלמידים ועיין. והנה בפשטות הסוגי' משמע דלא אמרינן כלל אין מוציא דבריו לבטלה אף בתיקון לשון ג"כ וכן מהא דקאמר כיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה משמע דוקא לר"מ אמרינן כן ובזה יש ליישב דקדוק חמור של הפלא"ה שמדקדק דמתחילה הו"ל להקשות וסבר ר"מ אין אדם מקדיש דשלב"ל ואח"כ והא לא אמר לה הכי כסדר דברי ר"ל דאמר לא תימא טעמא דר"מ משום דאדם מקדיש מיד הוי ליה להקשות וסבר ר״מ ואח"כ והא לא אמר ולפי דברי ש"מ א״ש דלא הי' יכול להקשות מ"ד מר"מ דסבר אדם מקדיש די"ל דגם להלכתא דאין אדם מקדיש אתי שפיר אבל ר"מ באמת סבר אדם מקדיש אבל לאחר שהקשה והא לא אמר הכי ור"מ לטעמי' א"כ א"א לומר דאמר לדידן דהא לא קיימ"ל כר"מ בזה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וע"כ רק לר"מ אמר הכי ולא לדידן א"כ שפיר מקשה אח"כ וסבר ר"מ והוצרך ע"כ לתרץ מההיא אין וכו' וא"ש ופשוט: ב) ועתה אנופף ידי לתרץ גם דברי הרמב"ם בפי"ב מהל' נדרים הל' יו"ד שהקשה ג"כ הר"ן עליהם בסוגי' שכתב שם אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר במע"י מפני שמשועבדים לו אע"פ שאמרו חכמים הקדוש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שיעבוד חכמים עשו חיזוק לדבריהם לשיעבודא דבעל דאינו יכול להפקיע אבל צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו לעולם ומה שמתמה הר"ן דהא צריכה לומר יקדשו ידי לעושיהן דמע"י הוי דשלב"ל כבר תירץ הכ"מ דסבר הרמב"ם כמו דקינמת מפקיע מידי שיעבוד כן חל על דשלב"ל וכן הוא סברת תוס' קדושין דף ס"ג אלא דתחילת דברי הרמב"ם תמוהים דהא קאמר יקדשו ידי לעושיהן דהוי הקדש כללי קדושת דמים ולא מפקיע מידי שיעבוד ובשעה"מ מאריך וכתב לפי מה שכתב התוס' דסוגי' אזלי לר"ל דלא תוכל לומר א"נ וא"ע משו"ה לא הוי בידה אבל לר"ה דתוכל לומר א"נ וא"ע חל לאחר גירושין ולא הוי דשלב"ל דהא בידה היא וכיון דהרמב"ם פסק כר"ה א"כ חל לאחר גירושין אע"ג דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד ועיין בב"ש סי' פ"א אלא דדוחק הוא דכל הסוגי' אזלי לר"ל שלא כהלכתא כאשר כבר תמה הרא"ה ונ"ל דהנה הדרישה מפרש הקושי' עוד יותר דאין לומר דכונת הרמב"ם דיקדשו ידי לפיך כמו שצריכין לומר לר"ה בדר"י דאמר באומרת יקדשו ידי לעושיהן היינו לעושיהן על פיך דהא קונם שאני עושה לפיך נקט במתניתן והרמב"ם שיגרת לשון הש"ס נקט אבל כונתו על פיך דהא זה שכתב אח"כ או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה וכיון דאפילו באמרה שלא יהנה מע"י מהני אף דהוי דבר שלב"ל כ"ש ביקדשו ידי וע"כ כונת הרמב"ם ביקדשו ידי בהקדש כללי א"כ קשה דהא הוי קדושת דמים ואינו מפקיע השיעבוד יע"ש בדרישה ונ"ל די"ל דגם ביקדשו ידי כונת הרמב"ם כמו דמתרץ ר"ה בדר"י ויותר מסתבר לומר כן דהא אין דרך הרמב"ם להביא מה שלא נאמר מפורש בגמרא ולא איירי הא מתניתן רק בקונם פרטי דוקא ונ"ל דיש לומר דאיכא רבותא שפיר בתרתי דינים דהנה הרא"ש כתב לפי האמת דאמרינן קונמות מפקיע מידי שיעבוד לא צריכין לתרץ ולאוקמי מתניתן דאומרת לכי מגרשה כיון דמעיקר הדין חל מיד אבל אי לא אמרינן קונמות הי' צריך לתרץ לכי מגרשה משום דאף למ"ד אדם מקדיש מ"מ צריך לומר דוקא לאחר גירושין כמ"ש הר"ן בנדרים דזה קושי' הש"ס וכי אמרה הכי מי מקדשה דצריך לומר מפורש לכשאקחנה אבל לא במקדיש סתם אבל לאמת דקונמת מפקיע ניחא כיון דבאמת חל מצד עיקר הדין ורק משום אלמוה והרא"ה מוחק קושי' זו משום דהאיך תלי' פירכת הש"ס על הא דמשני באומרת יקדשו ידי לעושיהן דזה קשה מיד ובלא"ה על ריב"נ דאמר משום שמא יגרשנה וראיתי דבר וחילוק נכון בזה בחדושי זקני ר"ע איגר זצ"ל די"ל הא דצריך לר"מ לומר לכשאקחנה זה דוקא משום דבסתם משמע דמכירה היא מעתה ולא מהני כיון דעדיין אינו שלו אבל אילו אמר מכור לך לאחר שלשים יום וקודם זה בא לידו ע"י מכירה אף דלא הזכיר במפורש לפשאקחנה מ"מ כיון דממילא חלות המכירה הי' על אחר שלשים יום ובאותו שעה כבר הוא שלו מהני לר"מ וא"כ לס"ד דהקדיש מע"י והיינו כל פורתא שתעשה יהי' לאחר עשייה הקדש דאז נקרא מע"י וא"כ מה שתעשה אחר גירושין הוי הקדש כיון דממילא חלות ההקדש רק לאחר שתעשה ואז כבר הוא ברשותה כיון דנתגרשה אבל לבתר דמשני ביקדשו ידי דמסתמא משמע דיהא הקדש עכשיו שפיר פרכינן הא משעבדיה ליה ודבריו קלורין לעינים זי"ע וא"כ שפיר יש בכל שני דינים של הרמב"ם רבותא דהא כתב הרמב"ם דצריך להפר משום שמא יגרשנה אע"ג דלא אמרה לכי מגרשה וע"כ צ"ל משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד א"כ אי הוי נקט ביקדשו ידי לחוד הו"א דוקא כה"ג צריך להפר משום דהוי דבר שלא בא לעולם אבל באומרת יקדשו מע"י לא צריך להפר קמ"ל דגם כה"ג חל ההקדש משום דקינמות חל אף על דבר שלב"ל ואי הוי נקט רק שלא יהנה ממע"י הוי אמינא דוקא כה"ג צריך להפר שמא יגרשנה אע"ג דלא אמרה לכי מגרשה משום דבמעשה ידיה שחל לא קודם רק לאחר עשייה וכבר נתגרשה משו"ה לא צריכה לומר לכי מגרשה אבל ביקדשו ידי צריכה לומר לכי מגרשה קמ"ל דאף כה"ג לא צריכה לומר לכי מגרשה משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד והוי כאלו חל מיד רק משום דאלמוה ל"צ לכי מגרשה כמ"ש הרא"ש וא"ש דצריך לתרווייה: והרמב"ם ביקדשו ידי בקונמות פרטי איירי כמו ר"ה ברד"י דאמר נמי סתם ביקדשו ידי לעושיהן וע"כ בקונם פרטי איירי דקאי על מתניתן וא"ש. ג) ועל שלשה אשיבנה מה שהקשה עוד הר״ן על דברי הרי"ף והרמב"ם שפסקו כת"ק וריב"נ דהעדפה ע"י דחק לבעל מפני מה לא הביאו בעי דרב פפא ר"פ מציאת האשה בעשתה לו שתים או ג' או ד' בבת אחת מהו ואי סברי דאיבעי דר"פ אי הוי ע"י דחק א"כ אליבא דר"ע קבעי דאי לרבנן מאי נ"ט דהא גם ע"י דחק הוי לבעל וכיון דלר"ע קבעי רב פפא משמע דהלכתא כוותי' ולמה פסקו כרבנן ואי סברו דאיבעי דר"פ לרבנן אי בב' וג' מלאכות נמי דבעל הוי משום דלא שכיח למיעבד בבת אחת הרבה מלאכית רק מלאכה אחת א"כ מפני מה לא הביאו בעי דר"פ וכתבו סתם דהעדפה ע"י דחק לבעל