שבט סופר חלק ב שיד

וא"ש ולפי דברינו יש מקום ליישב הא דפירוש רש"י בד"ה ומי אמר שמואל הכי דסבר שמואל מותר לאחר מיתה קדוש וכבר עמד בש"מ ומהר"ם שיף דהא אי גם דסבר מחיים קדוש הי' מוכח דסבר ריה"ס דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולפי דברינו א"ש דאלו הי' סבר שמואל מחיים קדוש י"ל דבהא פליגי דר"מ סבר דלא יכולה לומר אינו נוטלת מעה כסף משום דסבר דבדרבנן לא פשו חיזוק אבל ריה"ס סבר בדרבנן עשו חיזוק וממילא יכולה לומר אינו נוטלת מעה כסף אבל בנוטלת באמת קדוש משו"ה הוצרך רש"י לומר דסבר לאחר מיתה קדוש ואפילו הכי פליג ריה"ס וע"כ משום דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל אלא שיש לפקפק על זה דא"כ אמאי קאמר חולין ולא כמו ברישא דעושה ואוכלת דמשמע מהא דקאמר חולין דאף בנוטלת הוי חולין משום דלא חייל ההקדש כלל ועיין והא דלא מוקי באמת רב ושמואל כרב אדא במחיים וברישא דמזונות דאורייתא לר"מ יכולה לומר א"נ וא"ע ובסיפא דמעה כסף תחת מותר לא יכולה לומר לר"מ כיון דמיעקר התקנתא לגמרי צ"ל כמו שתירץ מהר"ם קושיתו על רבינו יונה ויש להאריך. וכל זה כתבנו לשיטת תוס' דיכולה לחזור אבל לשיטת הר"ן יש ליישב איפכא דהר"ן סבר דצריכא דוקא לומר א"נ וא"ע לעולם דאל"כ לקתה לבעל בכל פעם ויהי' מפסיד תמיד שאם תוכל לעשות תהי' אומרת א"נ ואם תחלה וכדומה ולא תוכל לעשות תאמר ניזונית וע"כ צריכה לומר א"נ וא"ע לעולם דוקא וא"כ יש לומר בודאי אי אמרינן מזונות דאורייתא ותנאי בטל וממילא יכולה לחזור לא יכולה לומר א"נ וא"ע דהא לא מהני אמירתה לפוטרו אבל אי תנאי קיים מהני דהא מהני מחילתה ולא יכולה לחזור וא"כ לפי מה דאמרינן בש"ס פ' הזהב מחוורתא כאביי דרב סבר תנאי בטל בדאורייתא וכן קאמר בפשיטות בר"פ הכותב דרב סבר תנאי בטל א"כ לא יכולה לומר א"נ וא"ע אבל אי אמרינן מזונות דרבנן אף דרב סבר בדרבנן עשו חיזוק כבר כתב בהפלא"ה שם די"ל לשיטת הר"ן דכל היכי דתקנו זה תחת זה כמו במזונות שתקנו חכמים מעשה ידיה כנגדו ובמה דמוחלת מזונות היא מרווחת את מע"י לא עשו חיזוק כיון דהיא ניחא לה טפי במע"י ממזונות יע"ש ומשו"ה שפיר מדייק הש"ס דרב סבר ע"כ דמזונות דרבנן דאי דאורייתא הוא סבר תנאי בטל ויכולה לחזור וע"כ סבר מזונות דרבנן וכה"ג לא עשו חיזוק או די"ל כמ"ש תוס' ב"ב מ"ט דרק בירושת הבעל סבר רב אשי חיזוק משום דיש ירושה בעלמא דאורייתא משא"כ פירות וכן מזונות דעיקר מדרבנן וצ"ל הא דאמר מאי לאו בנזונית אע"ג דר"מ סבר מזונות דאורייתא ותנאי בטל צ"ל באמת דר"מ סבר ג"כ מזונות דרבנן עיין בש"מ ד"ל כן וכסות לפנים שארה וצריך לומר כן דאל"כ קשה פשיטא כמו שמקשה אח"כ דאי באינו ניזונת פשיטא ולפי האמת דרישא משום סיפא י"ל דגם רב ושמואל אוקמי באינו ניזונת והא דקאמר ופליגו דר"ל אע"ג דר"מ סבר מזונות דאורייתא ואע"ג די"ל ג"כ דסבר מזונות דרבנן מ"מ דלמא ר"ל סבר כפשטות דברי ר"מ דסבר מזונות דאורייתא צ"ל ג"כ כמו שכתב מהר"ם כיון דאמר דיכול לכופה למע"י משמע אף במה שכנגד המותר והא ר"מ סבר בדרבנן תנאי קיים ולא סבר חיזוק כלל ובמזונות כ"ע מודו דלא שייך חיזוק וע"כ דפליג ר"ל בזה על רב הונא דסבר בדרבנן לא יכול לכופה וא"ש ועיין ולאחר הקדמה נבוא ליישב דברי הרמב"ם די"ל הא דרמב"ם סבר דיכול להקדיש הידים אע"ג דתוכל לומר א"נ וא"ע היינו משום דלא שכיח שתאמר א"נ וא"ע ועיין ברא"ה שמתרץ לקושי' תוס' לקמן דהא בידה לומר א"כ וא"ע וכתב דמשום דלא שכיח שתאמר כן לא הוי בידה וא"כ י"ל כמו דאמרינן דלא יכולה לאסור ידיה בקונם על הבעל ולא מקרי ברשותה אע"ג דיכולה לומר א"נ וא"ע משום דלא שכיח שתאמר כן כן מסתבר דמה"ט ג"כ ברשותו הוי הידים שלה ובפרט לפי מה שסבר הב"ש ושעה"מ בקושי' הר"ן דמשו"ה לא מהני במקדיש ידיה לדידן דיכולה לומר א"נ וא"ע אע"ג דנזונית באמת משום דבשעת הקדש לא הוי ברשותו יע"ש וא"כ שפיר י״ל כיון דלא שכיח שתאמר הוי ברשותו בשעת הקדש כמו דאמרינן דלא הוי בידה משום דלא שכיח ולא מקרי ברשותה והוי לדידה דבר שלב"ל ובאמת הר"ן בעצמו הרגיש בזה בקושיתו דמוכח מהא דקודם שהכל ברשותו אלא דנדחק דמ"מ דלא אמרית כן היא משועבדת יע"ש והש"ס מדמה אשה הנזונית לשדה מכורה כבר וכן הידים אלמא כל כמה דלא אמרה הידים קנוים לו כשדה כן סבר הרמב"ם אלא שי"ל הא דלא שכיח שתאמר א"נ וא"ע זה תלי' בפלוגת' דתוס' והר"ן דלתוס' כיון דיכולה לחזור אי לא ספקה מע"י למזונותיה בודאי שכיח אי מזדמן דלא ספקה שתאמר א"נ וא"ע דמאי מפסדת דהא יכולה לחזור אבל אי לא יכולה לחזור כשיטת הר"ן א"כ בודאי לא שכיח דיראה אולי לא יספיקו לה מע"י ולא תוכל לחזור והסברא נכונה ואף דתוס' לא סברו כן דהא תוס' סברו דיכולה לחזור ואפ"ה כתבו דלא שכיח שתאמר א"כ וא"ע מ"מ לדידן יש לומר מצד הסברא כן ומה"ט סבר הרמב"ם דידיה ברשות הבעל כיון דלא שכיח והא דבאמת לא תוכל לחזור היינו משום דתנאי קיים בדאורייתא לדידן או אי אפילו מדרבנן י"ל דלא עשו חיזוק אבל אי בדאורייתא תנאי בטל בודאי יכולה לחזור וממילא שכיח שתאמר כן כיון שיכולה לחזור וממילא מיושב קושי' הר"ן שהקשה דלאיזה צורך קאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה כיון דלהרמב"ם אף ביכולה לומר א"כ וא"ע יכול להקדיש הידים ולא צריך לטעם דלכופה כלל ולדברינו מוכרח לזה דהא באמת סבר ר"מ דמזונות דאורייתא כפשטות דברי ר"מ ותנאי בטל וא"כ אי לאו דיכול לכופה ותוכל לומר א"נ וא"ע מ"מ כיון דתנאי בטל ויכולה לחזור שכיח הוא דתאמר א"נ וא"ע וממילא לא יכול להקדיש הידים ומשו"ה מוכרח לר"מ ע"כ לומר מתוך שיכול לכופה והטעם לאמת כן כיון דמזונית דאורייתא ותנאי בטל ויכולה לחזור משו"ה לא תוכל לומר כיון דלא מהני אף אם תאמר לעולם אבל הרמב"ם אף דסבר מזונות דאורייתא כיון דפסקינן כר"י דתנאי קיים ומהני מחילתה ולא תוכל לחזור הוי לא שכיח שתאמר א"נ וא"ע משו"ה יכול להקדיש הידים והא דמהני גם במותר י"ל ג"כ דלא שכיח שתאמר אין נוטלת מותר ג"כ או דסבר הרמב"ם כרבנו יונה דלא מהני במותר ובפרט לפי מה שכתב הפנ"י וכן אמרתי מדנפשאי דאי לא אומרת א"כ וא"ע רק במותר כ"ע סברו דלא מהני במותר וממילא גם במותר לא שכיח כיון דבמזונות לא שכיח ומותר במזונות תלי' ועיין כי הוא ישוב נכין ע"ד חריפתא. ועוד בדרך ואופן אחר נ"ל בישוב דברי הרמב"ם די"ל הא דהוצרך ר"ל להקדים מתוך שיכול לכופה הוא מטעם אחר ולא מטעם דר"ן דראיתי בש"מ שעמד על הא דאמר ר"ל לא תימא טעמא דר"מ כיון דע"כ ר"מ סבר אדם מקדיש דשלב"ל כאשר מסיק והוכיח מהא דתני' האומר לאשה וקאמר מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה א"כ לכאורה כל דברי ר"ל לבטלה ושלא לצורך ומאי רצה ר"ל בזה דהא סוף כל סוף סבר ר"ל אדם מקדיש דשלב"ל ומתרץ די"ל דר"ל רצה לומר דיש לקיים דברי ר"מ גם לדידן הגם דלא קיימ"ל אא"מ דבריו לבטלה י"ל זה דוקא כגון ערכו עלי בפחות מבן חודש שצריכין לתרץ דבריו בדבר וענין אחר שכונתו לומר דמיו עלי ולא ערכו אבל הכא הכל ענין אחד אלא לתקן לשונו תחת מע"י כאומר יקדשו ידיך וכה"ג בתיקון לשון לבד י"ל דגם חכמים מודו לר"מ דאא"מ דבריו לבטלה יע"ש ונ"ל דיש לומר עוד דסבר ר"ל אע"ג די"ל דכה"ג בתיקון לשון גם חכמים מודו דאין מוציא לבטלה מ"מ זה דוקא אם אינו נפקותא רק תיקון לשון אבל היכי שיש נפקותא בין לשונו ובין תיקון הלשון לא אמרינן אא"מ לבטלה כיון שיש נפקותא וחומר והפסד ע"י תיקון הלשון ואף ר"מ דסבר דהוי כאומר דמיו עלי והוי הפסד דהא הדמים יותר מהערך זה דוקא ר"מ משום דסבר דאמרינן אא״מ אף היכי דצריכין לשנות לשונו לגמרי ולומר ענין אחר א"כ גם כשיש הפסד ע"י שמתקנים לשונו נמי אמרינן אא"מ דבריו דהא לר"מ סברא חזקה והכרח הוא לומר אא"מ לבטלה אבל לדידן דלא אמרינן רק בתיקון הלשון יש לומר מהסברא דוקא כשאין הפסד והוי רק תיקון לשון לבד אבל לא אם מתקנים לשונו יש הפסד וחומרא יותר עמה שאמר, והנה כשאנו מתקנין דבריו דהוי כאלו אומר יקדשו ידיך לא יכול לחזור עוד משא"כ במעשה ידיך לדעתו דמהני כה"ג גם כן מ"מ יכול לחזור קודם שבאו לעולם דהא אף למ"ד אדם מקדיש דשלב"ל יכול לחזור קודם שבא לעולם א״כ מוסיפים חומרא ע"י תיקון לשונו דלא יכול לחזור בנעשה כאומר יקדשו ידיך משא"כ במקדיש מעשה ידיה אלא דא"ש לפי מה שכתב הרמב"ם בפ' כ"ב מהל' מכירה דאף דאין אדם מקדיש דשלב"ל מ"מ חייב לקיים משום נדר אף דלא אמר עלי ועיין בלחם משנה בפ״ו מהל' ערכין הל' ל"א שמאריך בזה וא"כ כיון