שבט סופר חלק ב שי

מוחזקים ואף שהיו היורשים רוצים לבדקו ולברר שאין לו שערות מ"מ כיון דמכח חזקה דרבא אמרינן נשרו מצד ספק א"כ מה מהני בדיקתם להוציא מיד הלוקחים דלמא נשרו ומה צריך ר"ע לומר סימנים עשוין להשתנות לאחר מיתה היינו משום דקרוב שנשרו לאחר מיתה דהא בלא"ה חיישינן לנשרו מחמת החזקה וע"כ תירץ תוס' דאיירי שכבר בדקו ולא הביא סימנים דאין חשש שנשרו אז או כמו שהבאתי בשם הר"ן דבדקו ביום שנכנס לגדלות או כמ"ש הב"ש שהיו לו שערות קודם הגדלות ומדאלו לא נשרו גם על אחרים לא חיישינן ואין ראי' מתוס' ומשו"ה צריך ר"ע לומר דסימנים עשוים להשתנות דכיון דבדקו כבר א"כ ליכא חזקה דרבא ולא חיישינן עוד שמא נשרו אלא משום דסימנים רגילים לנתור לאחר מיתה הוי ספק שמא נשרו ואין להוציא מיד הלקוחות והנה גם להרא"ש בתשובה שהוכיח מכאן בהביא סימנים אמרינן שגם למפרע כשנעשה גדול הביא סימנים דאל"כ מאי מהני בדיקת הלקוחות וע"כ צ"ל לרא"ש דלא כתוס' דאיירי בבדקו כבר ולא הביא סימנים דאי כתוס' לא שייך לומר עוד מכח חזקה שהביא כבר מקודם מ"מ להאי לישנא דלקוחות מוחזקים ע"כ צ"ל דבדקו מקודם דאל"כ ניחש שמא נשרו ואין להוציא מספק אם לא שנאמר כשיטת מהר"ם קסטלאן דחשש נשרו רחוק הוא ולא חיישינן רק באיסור דאורייתא להחמיר אבל בשאר דברים לא חיישינן לנשרו ומ"ש הנוב״י די"ל דגם הרמב"ן שכתב דמת מיד יכול לסבור כהרא"ש אלא משום דסבר נמי כתוס' דבדקו תחילה ממילא צריכין לומר מת מיד אין רמז ורמיזא ברמב"ן מזה ולא הביא כלל לא קושי' ותירץ תוס' וכל כי האי הוי ליה להקשות ולפרק ומוכח יותר דלא כרא"ש וכמו שהביא הב"י בסי' מ"ג בא"ח יע"ש ומלתא דתמוה לי ראיתי בדברי כ"ס שם באות ו' שרצה להוכיח מתוס' דלא כר"י בקדושין דסימנים לחוד מהני דהי' להם לתרץ דיורשים טוענים שלא הגיע לכלל שנים אז ומשערות לא ידעו ואם הי' אפשר לבדוק הי' מהני לומר שכבר הי' אז גדול בשעה שמכר ע"ש ולא זכיתי להבין דהא ע"כ איירי דידעינן דהי' בן ח"י או כ' בשעה שמכרו הנכסים דאל"כ גם שערות לא מהני דאף דאמרינן דהי' גדול מחמת שערות זה דוקא שהוא בן י"ג אבל עדיין אף שיש שערות יכולין לטעון דאינו בן ח"י או כ' שנים וע"כ צ"ל דידעינן שהוא ח"י או כ' שנים אלא שטוענים היורשים שאין לו שערות ועדיין קטן הוא וא"כ לא שייך הכא הא דר"י כלל ועיין בתוס' קנ"ה בד"ה מתיב ר' זירא ובמהרש"א שם וצע"ג ליישב דבריו הקדושים. ועוד עמדת על קושית מהרש"א על הא דרצה לדייק ממתניתן דתוך זמן כלפני זמן דלמא מתניתן בלא בדקו ולאחר זמן דאיכא חזקה דרבא נדריה קיימין משא"כ בתוך זמן דליכא חזקה דרבא והקשית דהא מבואר בפ' בא סימן מהא דנאמנת אשה להחמיר ולא להקל ואוקמי בתוך זמן דגם בתוך זמן חיישינן מחמת ספק גם אנכי עמדתי על זה וראיתי במחנה אפרים שהקשה דלמא איירי מתניתן בבדק ולא אשכח ולאחר זמן חיישינן שמא נשרו אבל תוך זמן דליכא חזקה לא חיישינן לנשרו וכתב דלא חיישינן לנשרו משום דיש חזקת היתר מה שנדרו והקדישו ועיין בפנ"י קדושין ס"ד ועיין ג"כ בש"ש שמעתא ה' פי"ג ולא קשה על המהרש"א ג"כ דדוקא מיאון וחליצה חיישינן להחמיר אף בתוך זמן משום דיש חזקת איסור לשוק וגם חזקת א"א בבעיל משא"כ בנדרים והקדשות דיש חזקת היתר וגם חזקת קטנות אבל על תוס' צ"ע שכתבו בד"ה קטנה וכו' דאין להוכיח להך לישנא דתוך זמן כלפני זמן דהא ממאנת היינו בבדקו ולא אשכח או כמו שמעמיד במסקנא דלא בדקו ולכאורה קשה בבדקו ולא אשכח כתבו שפיר משום דבתוך זמן לא חיישינן לנשרו אבל בלא בדקו הא בתוך הפרק ג"כ חיישינן מפני הספק כמבואר מהברייתא דבפ' בא סימן ואפילו נשים אינם נאמנות להקל ונ"ל דתוס' איירי בתירץ השני בלא בדקו בלא בעיל דלא הוי רק דרבנן ובתוך זמן דיש ספק יכולה למאן בלא בעיל אבל לאחר זמן דאיכא חזקה לא יכולה למאן ורק נשרו לא חיישינן וכמ"ש הטור בסי' קנ"ה דלא כמ"ש לחם משנה לשיטת הרמב"ם דלא אמרינן חזקה למיאון בלא בעיל רק לבדוק לכתחילה וצ"ל להרמב"ם הא דקאמר שמואל בודקין למיאון היינו לכתחילה אבל בדיעבד ויהני אף בלא בדיקה והה"ד הי' תוס' יכול לומר בפ' בא סימן הא דמהני חזקה דרבא היינו בלא בעיל דמשום ספק מקילין אבל מכח חזקה מחמירין אף בלא בעיל אלא דתוס' כתב להלכתא דחיישינן שמא נשרו דבלא"ה א"ש אף בבעיל אבל כאן כונת תירץ תוס' בלא בדקו בתוך זמן היינו בלא בעיל אבל מכאן ואילך אינו ממאנת מכח חזקה דרבא ובזה א"ש קושית המהרש"א כיון דע"כ גם למ"ד אין חוששין צ"ל דחיישינן שמא נשרו בבעיל דאל"כ חזקה דרבא למאי מהני ופליגו בלא בעיל א"כ הי' יכול לשנות דגם למ"ד אין חוששין דרבא איירי בבעיל ונדחק וגם בלא"ה צ"ל למ"ד חוששין בלא בעיל לדבריו דהא הוי ספק דרבנן אבל לפי דברינו לא קשה מידי למ"ד אין חוששין י"ל דחזקה דרבא אהני בלא בעיל דבלא חזקה לא חיישינן והברייתא לקמן איירי דוקא בבעיל אבל משום חזקה גם בלא בעיל חיישינן והנה גם הרמב"ן הקשה בחדושיו לנדה למאי צריך חזקה למיאון בחששא בעלמא סגי ונדחק ולמה לא משני דצריך בלא בעיל והיו דלא משני כתוס' משום נשרו צריך החזקה י"ל דהקשה הרמב"ן למ"ד דלא חיישינן לנשרו וסבר בפשיטות דפלוגתא רק בבעיל אבל יכול לשנות בלא בעיל צריך חזקה ואולי י"ל דרמב"ן סבר וכן המהרש"א דלא רצה לתרץ כן משום דודאי למ"ד חיישינן שמא נשרו חזקה דרבא אלימתא הוא דהא מה"ט חוששין גם לנשרו בודאי אף בלא בעיל יש להחמיר לענין מיאון אבל למ"ד דלא חוששין ע"כ דסבר דלא אלימא חזקה כ"כ ליחוש לנשרו א"כ דאינו חזקה גמורה ורק לחומרא אמרינן חזקה א"כ גם בדרבנן לא חיישינן משום חזקה וכן משמע מתירוץ הרמב"ן שכתב דיש לומר דחזקה אהני שאין ב"ד צריכין לטרוח לבדוק אלא מסתמא אמרינן שהביאה סימנים ואין מיאונה כלום יע"ש ולמ"ד נשרו הא לא מהני בדיקת ב"ד דאמרינן נשרו וע"כ דקושית הרמב"ן למ"ד דלא חיישינן שמא נשרו וקמ"ל דאין צריכין לטרוח ולבדוק ומהני בדיקה אם לא ימצאו קמ"ל דודאי הביאה סימנים ואין המיאון כלום אבל למ"ד נשרו י"ל דגם הרמב"ן סבר כשיטת הטור דלא מהני מיאון אף בלא בעיל משום חזקה דרבא דלא כהרמב"ם לפי הבנת הלחם משנה. ולכאורה יש להקשות דמאי פריך הש"ס אלא לאחר הפרק למה לי בדיקה דלמא הא בדיקה למיאון איירי ובלא בעיל דהמנוהו רבנן בדרבנן אבל לחליצה באמת אינו צריך בדיקה משום חזקה דרבא ומזה לכאורה ראיי' לשיטת הר"ר אלחנן דלאחר הפרק אין נשים נאמנות למיאון משום דחזקה מתנגדת אבל לשיטות דנשים נאמנות למיאון בלא בעיל קשה ולפמ"ש תוס' דא"ח לומר הא דלפני פרק דאמרינן דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו היינו כמ"ש רש"י דאינה חולצת אבל א"א לומר למיאון משום דקתני סיפא ונאמנת להחמיר ולא להקל ועיין בב"ש דכונת תוס' בלא בעיל א"כ א"ש דא"א לאוקמי הא דלאחר הפרק בלא בעיל ולמיאון דא"כ אמאי לא יהי' נאמנת בסיפא מכח כ"ש בתוך זמן דליכא חזקה דרבא וגם בתוך הפרק אמאי אין נשים בודקת אותו לקולא למיאון אבל לפמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ' בית שמאי הא דלפני פרק דבודקין דאמרינן לאחר הפרק שומא היינו בין לחליצה ובין למיאון והיינו ע"כ בלא בעיל דאי בבעיל לא שייך נאמנת כלל דחיישינן שמא נשרו ומדייק מדנקט סתמא דלפני פרק בודקין ובסיפא נקיט להחמיר אבל לא להקל משמע דלפני פרק אף להקל במיאון ובלא בעיל א"כ גם לאחר הפרק למה לא אוקמי למיאון ויש ליישב להרמב"ן דלא רצה לתרץ כן משום דמשמע ליה הא דבודקין הוא בין לחליצה ובין למיאון מדנקט סתמא וא"כ בלפני פרק א"ש דאיירי בין למיאון בלא בעיל ובין לחליצה אבל אי לאחר הפרק מקשה שפיר דהא לחליצה לא צריך בדיקה כלל ולמיאון לחוד לא משמע ליה דהא משמע בין לחליצה ובין למיאון והא לא קשה דלמא להחמיר בלא מצאו דהא הקושי' דלא צריך בדיקה כלל לחליצה ולית ליה כמ"ש תוס' בדוחק די"ל הא דבודקין דאם בדקו דמהני בדיקתן אלא דבודקין משמע דלכתחילה צריך בדיקה א"כ שפיר מקשה דהא לחליצה לא צריך בדיקה כלל והא דאמר לפני פרק דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו אע"ג דלא צריך בדיקה לחליצה כבר כתב הר"ן בחדושיו דה"ק דלפני פרק א"ש לפום מאי דקתני בברייתא דנשים בודקין לאחר הפרק לחליצה ג"כ אבל מיהו בדיקה דלאחר הפרק גופא קש' למה לי בדיקה ופריך יותר ממה דנקט בהדיא ולא בעי לאקשוי מדיוקא או י"ל בשלמא לפני פרק דלא מהני הבדיקה לענין חליצה רק להחמיר דאי משתכחי לאחר הפרק דשומא נינהו ושפיר נקט סתם בודקין אבל לאחר הפרק משמע ליה דגם לחליצה צריך בדיקה מדנקט סתם בודקין משמע ליה בין להקל ובין להחמיר בודקין ומשו"ה מקשה דהא להקל בחליצה לא צריך בדיקה שוב ראיתי מה שכתב הרמב"ן