שבט סופר חלק ב שג

מרבנן דאסרו ואמאי כיון דעכ"פ א"א לה להתעבר ולהוליד כדאיתא פ"ק דיבמות והיינו כעין קושיא של נימוק"י אלא דהריטב"א מקשה על פחות מיכן והנמוק"י נקט הקושיא על חכמים ולפי דבריהם משמע דהכל תלוי באינו ראוי להתעבר ואז אפילו קודם תשמיש מותר ולית להו חילוק דהוי כמו משמש על עצים ואבנים דאל"כ ליתא לקושיא כלל ובאינו ראוי להתעבר לדידהו אפילו קודם תשמיש מותר ועיין בתשו' רע"א סי' ע"א ובסי' ע"ב שהאריך בכל זה וא"כ באשה זו דהוי אינו ראוי להתעבר כיון שכבר הוחזקה שמפלת וולדיה לשיטות אלו היה מותר אבל כיון שתוס' ושאר ראשונים אסרו בלפני תשמיש ורק במקום סכנה יש לצדד אם הוחזקה דגם ר"ת מתיר וכבר גזר אומר בח"ס אפילו במקום סכנה שלא להתיר קודם תשמיש מכ"ש בנידן דידן דאין כאן סכנה לאשה וגם בלאחר תשמיש החמיר בתשובת רע"א שם ובפרט שהרופאים מתעסקים ברפואתה ואולי כבר נתרפאה מקודם שיאמנו הרופאים והוא עוד משמש במוך קשה להתיר לדעתי אפילו בלאחר תשמיש אבל מ"מ מי שנכון לבי ובטוח להתיר בלאחר תשמיש אני מסכים להתירא אבל קודם תשמיש ובפרט להשים מוך על אבר הבעל דאין זה דרך תשמיש ואפילו להסוברים דגם לפני תשמיש מקרי דרך תשמיש ועיין ביש"ש יבמות מ"מ בוודאי כה"ג אינו דרך תשמיש וכה"ג י"ל אפי' הנמוק"י והריטב"א אוסרין לכן אין להקל כלל ועיין בבינת אדם בשער בית הנשים סי' ל"ז הכ"ד הכותב בחפזון פה פרעסבורג יום ב' לפ' וישב תרל"ז לפ"ק: הק' שמחה בינם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל תשובה ג שלום וברכה לכבוד הרב המופלג מורג חרוץ ובקי בע"פ כש"ת מו"ה אשר גראסבערג נ"י רב דק"ק בעלעניעש יע"א אחדש"ה בני תלמידי שי' הראה לי מכתבו אשר בו צוה עליו שיציע לפני הקושי' אשר צריך לו עיון להלכתא דקיימ"ל קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו מהאי דש"ס סנהדרין נ"ה ע"ב דבעי ישראל הבא על בהמה בשוגג מהו תקלה וקלון בעינן והכא קלון איכא ותקלה ליכא או דלמא קלון אע"פ שאין תקלה ובעי למפשט מהא דבת שלש שנים ויום א' ומהא דבן תשע שנים ויום א' ודחי בגמרא כיון דמזידים הם תקלה נמי איכא אלא דרחמנא חס עלייהו דלא ליענשו וא"כ קשה כיון דתקלה איכא אלא דרחמנא חס עלייהו האיך אפשר לומר דאין ב"ד מצווין להפרישו והרמב"ם פסק דאין ב"ד מצווין להפרישו ופסק ג"כ דאיבעי לא אפשיטא משו"ה פסק בפ"א מה' איסורי ביאה דבהמה אינו נסקלת בשוגג וע"כ צ"ל במזיד תקלה נמי איכא עכ"ל והנה דברי ש"ס אלו הביא המג"א בסי' שמ"ג על הגהות הרמ"א שכתב שקטן שעבר עבירה בקטניתו טוב שיקבל תשובה לכשיגדיל דצריך כפרה קצת והוא מפסקי מהרא"י סי' ס"ב ומעכ"ת לא ראה באותו תשובה כי באמת שם מדייק כי ליכא עונש כלל לקטן על מה שעבר בקטנותו אפילו עונש כל דהו מדאמרינן קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ואי הוי עונש אמאי לא מחייבין להפרישו מעונש והוא בעצמו מסיים לבסוף שיקבל עליו כפרה לכשיגדיל ועיין בת"ש ביו"ד סי' א' שכתב דמה"ט מקרי קטן בר זביחה משום דעכ"פ ספי להו בידים אסור ועוד דקטן וקטנה מזידים לעבירה איסורא הוא והביא מהא דסנהדרין דתקלה איכא והי' יכול להקשות על התה"ד שהוא כתב מפורש דאי הוי עונש לקטן בודאי הי' ב"ד מצווין להפרישו אלא שבאמת הוא נשמר מזה מדבריו שכתב אי הוי עלייהו עונש הי' ב"ד מצווין להפרישו מהעונש ודייק בדבריו אע"ג די"ל כיון דמזידים תקלה איכא מ"מ כיון דליכא עונש כלל לקטן והרחמנא חס עלייהו דלא ליענשו ואיסורא זוטא הוא דליכא עליה עונש אלא דמ"מ סימן רעה הוא לקטן שעושה איסור כמ"ש שם דמה"ט יקבל עליו תשובה כשיגדיל והב"ח שמ"ג קורא עליו הקרא גם בלא דעת נפש לא טוב דאע"פ שקטן עובר עבירה בלא דעת הוא לא טוב לנפש כי המשיך עליה טומאה מצד הרע ע"כ טוב לו לכשיגדיל שיעשה תשובה אבל מ"מ מפני זה אין ב"ד מצווין להפרישו רק אם יש עונש אבל מ״מ תקלה מקרי כיון דלא טוב הוא דמ"מ מזיד הוא. ועוד הקשה על הא דאמרינן ביבמות ל"ג ע"ב וס"א פיתוי קטנה אונס הוא והרי אונס קיל משוגג והיכי קאמר דבמזיד קטן וקטנה תקלה נמי איכא וכתב ואולי מסוגי' זו פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' איסורי ביאה הל' ב' וכן בהל' סוטה דלא אמרינן פיתוי קטנה ואסורה לבעלה כבר הביא קושי' זו בח"ס חלק ב' אע"ז סי' קע"ב יע"ש שכתב דאין הכונה פיתוי קטנה אונס שהוא כעין אונס בלא דעת אלא כמו שאונס פטור ומותרת לבעלה כן פיתוי קטנה ורצון של קטנה דין אונס יש לו שהרי רחמנא פטרה מעונש וכמו דליכא עונש כן לא תאסר על בעלה אבל מ"מ תקלה איכא שהרי צריכה כפרה עכ"פ לכשתגדל וכתב שם דטעמא דרמב"ם אע"ג דלענין עונש פטרה רחמנא מ"מ אם מיושבת בדעתה וחטאה ברצונה נאסרה על בעלה כמ"ש מהרי"ק לענין אומרת מותר דמעלה מעל באשה ולא בה' כתב ע״ש ובאמת במהרי"ק כתב מפורש כן בסי' קס"ז ומדייק דינו דאומרת מותרת אסורה לבעלה מהא דרמב"ם דלית ליה פתוי קטנה אונס ואסורה לבעלה אע"ג דאינה בת עונשין וכתב דאע"ג דשאר פוסקים חולקים על הרמב"ם לענין פיתוי קטנה מ"מ בגדולה שיש לה דעת ממש ורצון גם המה מודים לרמב"ם ושוב מצאתי בבית מאיר סי' קע"ח שכתב דהרמב"ם דייק דפיתוי קטנה ליכא אונס מהא דש"ס סנהדרין דתקלה איכא והאריך שם בדברי טוב טעם ודעת ואני הבאתי ראי' לדינו של מהרי"ק מהסוגי' דף ל"ג דקאמר רב יודא תני הוחלפו וקאמר ה"נ מסתברא מדקתני במתניתן ומפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברת הא לאו מעוברת שריין ואי במזיד מישרי אלא לאו ש"מ הוחלפו וקשה לכאורה מאי דחיק ליה לשנות בשביל זה לשון המהניתן דקתני והחליפו דמשמע מזיד ללשון הוחלפו דהא י"ל דהוחלפו כמשמעו במזיד ובדעת כדמשמע והחליפו אלא שסברו דאומר מותר ומותרת לבעלה וע"כ דגם בזה אסורה לבעלה אלא דצ"ע קצת מהא דדייק מדתני ר' חייא שש עשרה חטאות ואי במזיד קרבן מי איכא ועל זה אמר ר' יהודא תני הוחלפו דהא יש לומר באומר מותר מ"מ חייבין קרבן דהא אומר מותר חייב בחטאת כשאר שוגג כמבואר בסיני' דמונבז וברמב"ם הל' שגגות ויש לדחוק דגם זה דרך בירור בעלמא כמ"ש הכ"מ להרמב"ם דסבר פיתוי קטנה לאו אונס הוא דרק דרך בירור בעלמא ודחה דלמא פיתוי קטנה אונס הוא אבל העיקר דתני הוחלפו הוא משום דאטו ברשיעי עסקינן דבודאי גם באומר מותר רשיעי הוא כמ"ש במהרי"ק דמעלה מעל באישה הוא וגם מהא דמשמע דאם לא מעוברת שריין ועיין. והנה המרי"ק הביא עוד ראי' דגם תוס' סברו דבאומרת מותר אסורה לבעלה מדכתב תוס' כתובות דף ט' דמה"ט לא הוי ס"ס אף בקדשה פחות מבת ג' שנים ויום א' דלמא אונס או ברצון ואת"ל ברצון שמא בעודה קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא משום דשם אונס חד ואי אמרינן גם ברצון באומרת מותר הוי כשוגג א"כ יש ס"ס דלמא באונס ואת"ל ברצון דלמא לא ידעה שיש איסור בזנית וכה"ג לא הוי שם אונס דהא באונס פטורה מקרבן ובשוגג שלא ידעה שיש איסור חייבת בקרבן וע"כ דתוס' מודו ג"כ שאסורה לבעלה בשוגג אומר מותר אלו דבריו ואתי שפיר אי אמרינן דכונת תוס' דשם אונס חד הוא היינו מה לי אונס זה או מה לי אונס דקטנות וגם אין אחד מתיר יותר מחבירו אבל אי אמרינן דכונת תוס' משום דבעינן ס"ס שיכול להתהפך ואם נתחיל בספק אונס שוב א"א לומר את"ל ברצון שמא קטנה דאם הוא ברצון א"א לומר קטנה עיין בפלתי סי' ק"י שכתב דכונת תוס' משום דאינו יכול להתהפך א"כ אין למהרי"ק ראי' מתוס' דהא כיון דסבר תוס' פיתוי קטנה אונס א"א להתהפך ולומר את"ל ברצון אומר מותר דהא אי ברצון א"א לומר קטנה דהא אין לה רצון וע"כ דסבר המרי"ק דאין סברת תוס' דס"ס דאינו מתהפך לא הוי ספק רק משום דהכל מצד היתר אונס הוא ולכאורה הי' יכול מהרי"ק להביא ראיי' פשוט מדברי תוס' שהקשו דלוקמי בחזקת היתר לבעלה ותירצו דאונסא קלא אית ליה ומדלא היה קול ש"מ ברצון ורוב וחזקה רוב עדיף יע"ש ואי אמרינן ברצון באומר מותר מותרת לבעלה א"כ הדרי קושי' דלוקמי בחזקת היתר ואי משום דאונס קלא אית ליה זה לא שייך דהא באמת ברצון זינתה רק אומרת שמותר הוא וע"כ דגם באומר מותר אסורה אלא שזה ליתא דהא גם זה רוב הוא שהכל יודעים שכלה למה נכנסת לחופה ואסורה לכל עולם ורוב נשים יודעים כן ומיעוט שלא יודעים כן