שבט סופר חלק א צט

דשיל"מ ולומר דר"י פליג על דשיל"מ מה שלא מצינו שחולק על זה ויותר הי' לנו לומר דחמץ לא הוי דשיל"מ מכח סברת המרדכי כיון דחוזר ונאסר או מטעמים שכ' הר"ן בחידושי הלכות. ונ"ל דיש ראי' לרמב"ם מסוגי' הש"ס דע"ז ע"ג ע"ב דמקשה על הא דאמר חוץ מטבל ויין נסך אלא טבל מאי טעמא והקשה בתוס' דמאי מקשה דהא טבל הוי דשיל"מ ותירצו בשאין לו פרנסה ממקום אחר להפריש והריטב"א בחדושיו מדחה דעכ"פ מנ"ל להקשות דבהכי איירי דלמא ביש לו פרנסה ממק"א להפריש ומנ"ל להקשות ומזה י"ל באמת הוכיח הרמב"ם דמקשה לר"י דהא באמת חמץ בפסח נמי דשיל"מ הוא ור"י סבר דבטל בין במינו ושלא במינו וע"כ דלית לי' דשיל"מ ושפיר מקשה לר"י לשיטתו אלא טבל מ"ט דהא ר"י ע"כ לא סבר דשיל"מ ועיין רמב"ן שכ' במלחמות משום דנקט טבל דהוי דשיל"מ ואי באמת סבר דשיל"מ א"כ קשה מ"ט נקט טבל דוקא וע"כ דלית לי' דשיל"מ וזה יש לדחות כמו שכ' תוס' דלמא באין לו פרנסה ממק"א משו"ה נקט ר"י טבל אלא לפ"ז גם ראי' שכתבתי ליתא דהש"ס מקשה דאי טעמא משום דשיל"מ אמאי נקט טבל דוקא וע"כ באין לו פרנסה ומ"ט דטבל ולעולם דר"י סבר דשיל"מ וחמץ לא הוי דשיל"מ אלא אנו לישב שיטת הרמב"ם באנו והרמב"ם באמת סבר דטעמא דברייתא דטבל משום דשיל"מ וע"כ צ"ל דזה לא הוי קושי' דלתני נמי שאר דשיל"מ וכאשר באמת מבאר הרמב"ם והולך דלמה לא נקט שאר דבר שיל"מ כמו שיהיב לכל אחד ואחד טעם דלא חשיב שביעית וחמץ ועיין בכ"מ ולחם משנה שם וא"כ לרמב"ם א"ש ראי' שלי מסוגי'

ובאמת י"ל דגם הטור סובר כן דמוכח מסוגי' דע"ז דע"כ חמץ הוי דשיל"מ ולא אמרינן סברא דחוזר ונאסר לא הוי דשיל"מ וממילא מוכח שפיר דסבר הש"ס ע"כ הא דנו"ט דשמואל לאחר זמנו הוא ע"כ בששים דקשה כיון דחמץ הוי דשיל"מ א"כ מנ"ל לש"ס לומר דטעמא דשמואל משום דאזיל לטעמי' דלמא משום דבר שיל"מ והנפקותא דאי משום מין במינו דוקא בלח ולא ביבש כמו שכ' תוס' ביבמות פ"ב משא"כ משום דשיל"מ אפילו ביבש נמי ומצאתי שכן הקשה בפלתי ומה שתי' שם דזה תלי' אי גזרינן אינו מינו אטו מינו ומה"ט ר"י ושמואל דלא גזרו א"מ אטו מינו לא הוי דשיל"מ כיון דחוזר ונאסר לא הוי מינו לסברת הר"ן בטעמא של דשיל"מ יע"ש דבריו אינם מובנים במחכ"ת דהא באמת בא"מ לא אמרינן כלל דשיל"מ אלא בחמץ גזרינן אינו מינו אטו מינו וכיון דאפילו במינו לא הוי מצד הדין דשיל"מ האיך י"ל כיון דאח"כ גזרינן אפילו בא"מ משו"ה הוי דשיל"מ והאיך אפשר לעשות כן מן המסובב סיבה ודבריו בזה תמוהין ומשו"ה י"ל הוכיח הטור דסבר הש"ס ע"כ דשלא מינו מותר דקאמר שמואל הוי בששים כמו במינו וא"כ מצד הדין צריך ביטול ג"כ חמץ לאחר זמנו כמו בשאר איסורין וממילא לא הוי דשיל"מ דהא גם לשיטת הסוברים דהוי דשיל"מ הוא רק משום דהתערובות יהי' מותר לאחר הפסח כמ"ש הרמב"ן והר"ן ולכאורה צ"ל כיון דגם לאחר הפסח צריך ביטול האיך הוי דשיל"מ כיון דע"כ צריכין אנו גם לאחר זמן לביטול וע"כ צ"ל כמו שכ' אחרונים משום דבתערובות לא קניס כלל ולא צריך ביטול רק בתערובות לא קנסו ולא משום ביטול וכן משמע מדברי מג"א ס"ק מ"ד דבתערובות לא קנסו וזה תינח אי באמת גם בנתערב ברוב בטל אז הוי דשיל"מ אבל אי גם לאחר זמנו בתערובות בששים א"כ מתורת ביטול מותר משו"ה לא הוי דשיל"מ וא"ש דלא יהיב הש"ס טעמא דשמואל משום דשיל"מ דהא הוא מותר קאמר לאחר זמנו כמו בזמנו וסבר הש"ס בששים קאמר וממילא לא הוי דשיל"מ אבל ר"י דסבר ע"כ דמותר דלאחר זמנו ברוב שפיר הוכיח הש"ס בע"ז דע"כ לית לי' דשיל"מ ומדלא יהיב לשמואל טעמא משום דשיל"מ ע"כ מותר בששים קאמר ושפיר הוכיח הטור דינו ולרמב"ם י"ל דסבר דיבש ביבש גם במינו לא בטל כסברת רש"י ביבמות משום הכי לא אמר רק שמואל לטעמא דלא צריכין לדשיל"מ אבל הטור סבר כתוס' דיבש ביבש במינו בטל ומדלא קיהיב טעמא לשמואל משום דשיל"מ דאפילו ביבש לא בטל ע"כ בששים וא"ש, וסברא זו שכתבתי דאי צריכין אנו לביטול גם לאחר זמנו לא הוי דשיל"מ מוכרח דהא כתבו טעם דלא הוי דשיל"מ משום דחוזר ונאסר לשנה הבאה ולכאורה צ"ע דהא אנו דנין רק על תערובות אי התערובות יהי' מותר לאחר זמן וא"כ לשיטות הטור דלא סבר חוזר וניעור א"כ לא יהי' נאסר לשנה הבאה התערובות וע"כ צ"ל אע"ג דלא אמרינן חוזר ונאסר אם יגיעו ימי פסח צריכין אנו לביטול עכ"פ משא"כ אי אמרינן דבתערובות לא קניס כלל ועיין

אלא שעדיין צריכין אנו ליישב הקו' של מג"א וראיתי בפ"י שכ' לתרץ די"ל אי רבא כרב ור"י סבר ג"כ לאחר זמנו אע"ג דלא הוי כרת י"ל משום לא פלוג דאוסר במשהו גם לאחר הפסח משא"כ לרבא דהוי טעמא משום גזירה א"מ אטו מינו הוי גזירה לגזירה לאחר זמנו וכולי האי לא גזרינן ובזה מדויק הלשון כולי האי לא גזרינן יע"ש ועדיין לא הועיל דעיקר קושי' המג"א כיון דהטור מודה בלפני זמנו אע"ג דקיי"ל כר"י בלפני זמנו אפ"ה בטל בששים ולא אמרינן לא פלגו א"כ גם לאחר זמנו לא חמיר מלפני זמנו ולחילוקו של תה"ד שכ' דגם דנוקשה במשהו אע"ג דלא הוי רק בלאו ואפ"ה לפני זמנו בטיל משום דזמן שריפה ובדילי עיין במג"א ר"ס תמ"ז א"כ גם לטור י"ל כן אע"ג דסבר בלפני זמנו בששים מ"מ י"ל לאחר זמנו חמור יותר משום לא בדילו ובזה יש ליישב שיטת תה"ד דלא קשה עליו מרב דהא לאחר זמנו דודאי לא בדילו ואפ"ה לא גזר אלא י"ל כיון דלרב הטעם משום גזירה אטו מינו לא מחמרינן שלא בזמנו אפילו בלא בדילו משא"כ לרבא דמינו ואינו מינו שוה בזמנו אמרינן בלאחר זמנו נמי אסור משום לא בדילו וא"ש, ויש ראי' לדברי פ"י כי בדבריו מיושב הא באמת צ"ל למה קאמר הש"ס רב לטעמי' משום דסבר מב"מ לא בטל וגזר שא"מ אטו מינו דלמא טעמא נמי משום חומרא דחמץ כמו לרבא דע"כ טעמא דרבא משום חומרא דחמץ ויש להביא ראי' מזה לרמב"ם דסבר דטעמא דרבא ע"כ משום דשיל"מ דאי משום חומרא דחמץ לחוד א"כ גם לרב יכול לומר כן וע"כ דלאו משום חומרא דחמץ אלא משום דשיל"מ וממילא לרב א"א לומר כן כיון דסבר שלא בזמנו גם במינו אסור במשהו כמו בזמנו ורב סבר כר"י וממילא לא הוי דשיל"מ לר"י דחמץ לאחר הפסח אסור משא"כ אי משום חומר גם לר"י יש לומר משום חומר ובתוס' פ' גיד הנשה באמת כתב דלא גרסינן רב לטעמי' וגם רב סבר משום חומרא אלא בכל הספרים הגרסא רב לטעמי' ולדברי פ"י א"ש דאי רב נמי משום חומרא דחמץ וממילא במינו ושלא במינו דין אחד בזמנו וא"כ כיון דרב כר' יודא סבר בלאחר זמנו מ"ט לא גזר נמי לאחר זמנו משום לא פלוג וע"כ הוכיח מזה דטעמא דרב משום דגזר שלא במינו אטו מינו והוי גזירה לגזירה וכולי האי לא גזר. אלא לפ"מ שכ' בפ"י עוד שם לישב הא דאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו ולא אמר סתם חמץ בזמנו במשהו וכן הא דקאמר כרב היינו משום חומר דחמץ הוי אמרינן ג"כ דוקא במינו משום דעדיין שמו עליו ועומד בטעמו כמו שמצינו שאר איסורין כמו יין נסך וטבל וכן דשיל"מ דלא בטיל דוקא במינו וגם בחמץ שייך להחמיר יותר במינו ומש"ה אמר כרב כמו דרב גזר אינו מינו אטו מינו כן לרבא אמרינן גזירה א"מ אטו מינו א"כ נסתר דבריו הראשונים לחלק בין רב לרבא דהא גם לרבא הוי משום גזירה א"מ אטו מיני' ובזה א"ש לישב קושי' מהרש"א בחולין שהק' על תוס' שכ' דלא גרסינן רב לטעמי' אלא דמקשה והא אמר רב וכו' ועל זה מתרץ דגזר שלא במינו אטו מינו ואי משום חומרא דחמץ לא צריך לגזירה דשלא במינו אטו במינו דשניהם שוים מצד חומרא דחמץ והניח בצ"ע, ובדברי פ"י א"ש דגם אי אפילו טעמא דרב משום חומרא דחמץ אפ"ה צריכין לגזירה דא"מ אטו מינו דמצד החומר הי' לנו להחמיר דוקא במינו כמו שלא החמירו החכמים בכל המקומות שהחמירו בביטול אפילו באינו מינו ומשו"ה קאמר גם לפי גירסא זו דגזר א"מ אטו מינו וא"ש, ובגוף סברת הטור נ"ל כיון דאנו מחמירין משום חומרא דחמץ אפילו במשהו וא"כ דגם לאחר זמנו אסור החמץ משום קנסא ואפילו בהנאה אם יהי' הדין דקיל יותר משאר איסורי דרבנן ואפילו ברוב בטל וא"כ בודאי יקילו ג"כ בזמנו וכדי להעמיד חומרתם בזמנו צריכין אנו להחמיר